כדי לשכוח אותך

כדי לשכוח אותך
הכאב שהיה לי אתמול הוא הכוח שיש לי היום

הן כולן היו כדי לשכוח אותך. אבל אף אחת מהן לא הצליחה. כנראה שאת ריח הגוף שלך לא ניתן לשכפל. ניסיתי לנגן צלילים חדשים אבל הצחוק שלך הוא אקורד שלא הצלחתי ללמוד. במזוודה לקחתי דמעות מלוחות, עיניים אדומות ומכתב אחד שכתבת לי. אני לא אכאיב לך יותר. הלכתי. הפעם בלי לומר שלום. אני נכוויתי כששרפתי אותך מבפנים בפעם הקודמת. אבל את הכוויות שלי לא רואים, הן רק מגולמות בשתיקה. נכוויתי מהאש שבערה בך, בזמן שישבנו מחובקים על המיטה כשסיפרתי לך את כל האמת, ושרפתי הכול. את מכירה אותי אין לי דרך אחרת מלבד האמת שלי. ביקרתי במיטות של אחרות, כשהייתי רחוק ולבד. וזה ווידוי שהוא כמו סכין חדה לעתיד המעורער שלי, הבטתי בך. מרוסקת. פגעתי בך, ואת בליטוף היחידי שמרגיע אותי, חרטת בי עמוק את עוצמת הריסוק, מכילה אותי וגם את הכאב של עצמך. ביד אחת מלטפת אותי וביד השנייה מנגבת לעצמך את הדמעות, מטפטפת אותן הישר אל תוך המזוודה שלי. אישה בלתי מנוצחת. קוללת לאהוב אותי אבל את שמחה שאני עדיין כאן. אמרנו שיהיה מה שיהיה ואת חיכית שאחזור. אני רק ניסיתי לשכוח ובדרך זכרתי יותר. לקח לי זמן להיהפך לאדם שרציתי להיות ואחרי שנים חזרתי. באתי אליך עם לב פתוח כי מהנדודים הבנתי שעדיף להיות עם לב פגיע מאשר עם לב סגור ומהגעגועים למדתי שאהבת אמת ממשיכה לצמוח גם כשהמרחקים עצומים. אז זהו. הטיפשות היא שיא החכמה. ואולי הגאווה הנשית שנבנתה על מגדל הדמעות שהותרתי בך טשטשה לך את האפשרות לראות אותי מולך. אבל אני כבר לא מפחד להיות חלש ואין בי כעס. הותרתי בך צלקות שמזכירות לך את הטראומה שבלהיות אהובתו של נווד, אבל כשהבטתי בהן לידך הן רק הזכירו לי את עוצמת התשוקה שבה חיינו.
אני לא מפחד שתחשבי שאני חלש, למרות שמעולם לא הייתי חזק יותר. פשוט יום אחד את תגלי שהאנשים הכי רגישים שפגשת היו בעצם החזקים באמת. אני לא מתחרט שבאתי אליך וגאה בעצמי שהתעקשתי. כי מהו סוף אם לא געגוע לטוב שהיה לנו. אולי טעיתי שהלכתי ממך אבל מעולם לא שכחתי מי את. מקווה שגם את לא שכחת מי אני. או לפחות את מה שראית בי הרבה לפני שנהייתי אני. תודה על שהיית יפה בעיניי. תבטיחי לי שלא תתפשרי על מה שמגיע לך ושלא תשאלי אף פעם האם מגיע לך יותר, אלא רק מה האיש שישן לידך מסוגל לתת לך, יהיה לך קל יותר להחליט. אני לא מפחד יותר מכאב הפרידה או מקשיי החיים המשותפים, אלא רק מהיום הארור הזה שבו נהפוך לזרים. זה לא שאף פעם לא כאב לי, פשוט לקח לי זמן להבין שמותר לי לכאוב. אבל הכאב שהיה לי אתמול הוא הכוח שיש לי היום.

תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *