מעולם לא בחרתי לכתוב

my-writing

מעולם לא בחרתי לכתוב. זה פשוט קרה. כמו מחלה. הראש אומר לי כמעט כל יום להניח לזה אבל הלב לא באמת מצליח. ובתוך כל זה הנפש שלי נלחמת לי בגוף, ולעתים אני קורס ואין לי כוחות יותר. כל לילה אני בוחר לוותר על הדרך הזאת כדי להירדם, ומשום מקום באיזשהו בוקר אני שוב על הרגליים. אחרי מנוחה. אני מביט בעולם ואיך רוב האנשים הולכים בו כמו רובוטים. לא יודע אם אני בכלל חי באותו עולם, או שאולי אני רק מנסה להבין באמת את מה שיש לעולם להציע לי, כנראה שלעולם לא יהיו לי "חיים נורמטיביים". מגלומן חסר ביטחון. לא מבין איך כל פעם אני חוזר לכתוב. לפעמים בא לי להיעלם מכאן (גם מהאינטרנט המזדיין הזה), ואז מגיעים המכתבים. עשרות. בעיקר מאותם צעירים. שהמילים שלי פינו להם מקום בתוך עצמם להתבוננות. פתחו להם דרך. נגעו בהם. ואז אני נשאר.