לתינוקת שעוד לא נולדה לי

לתינוקת שעוד לא נולדה לי.
האם תאהבי אותי עדיין? גם אחרי שתשאלי אותי על הבחור שאת אוהבת. אני כבר מבקש שתסלחי לי על כל הטעויות שעדיין לא עשיתי. ועל זה שאני עדיין מתעכב. קצת גדול עלי להיות האיש שלא טעה. אני זוכר איך בשמלת הערב כבר ראיתי כמה חלומות היו לך לאהוב. הרי אני אשם בסיפורי האגדות שבעצמי סיפרתי. במיוחד בסיפור על האביר (שבגללו עדיין לא נולדת). כי כל אביר הוא רק אדם שמפחד להיפצע אחרת למה לו להתחבא מאחורי שריון. היום כשאת גדולה אני יודע שהגיע הזמן לומר את האמת. הוא מת. וגם כשהיה הוא לא היה קיים.

ביום שנפגשנו, אמא שלך ואני, היא הייתה רדומה על מיטה עם אפונה בטירה עם דרקונים בחדר עם שבעה גמדים. לפחות זה מה שזכור לי. אבל לא ראיתי כלום. האגו הסתיר לי את האפשרות, שהסתירה לי את היכולת להבין, שהסתירה לי את עצמי. עצמי היה כל כך רחוק שהסיכון היה נראה גדול מדי בשביל ללכת עד הסוף (ועוד בשביל נסיכה שלא בטוח שקיימת).

אבל זה היה מזמן.
כשחזרתי מוכן לזרוק את השריון, היה זה יום של שמש. השומרים עצרו אותי מלעבור, אמרו שהיא הפכה לשמש בעצמה, רק שהיא זורחת בשמיים של אחר. צחקתי צחוק של ייאוש, אכזרי מדמעות של כאב. תהיתי אם היא מביטה בי דרך הירח ורואה אותי יושב מתחת עץ בפאתי העיר הישנה.
הוצאתי דף ועט וכתבתי לך מכתב:

ילדה שלי, סליחה על הסיפור. זה הסיפור על הבחור שאת אוהבת. אם הוא אביר או זה שזה עתה כותב את המכתב, את זה רק את יודעת. אל תשאלי האם מגיע לך יותר, תשאלי את עצמך רק מה הוא מסוגל לתת לך. עכשיו תחליטי אם ללכת או להישאר, אם לחכות שיבשיל או לחפש אדם אחר.

אוהב אותך עד השמים,
אבא.