אני מביט בה חצי רדום. ניגש לחבק אותה. מחוץ לבית אבל לחבק. היא בוכה לי על הכתף ואני נשרף. אני נשרף כי אני יודע שהלילה יעבור אבל הסיוט רק מתחיל. כלום לא יהיה אותו הדבר יותר. אני לא מדבר על בינה לביני, זה כבר מת. אלא על ביני לבין עצמי.
קובץ מילים על אהבה בשפה אחרת שנכתב בדיו של הזמן.
הזמן. לפעמים הכי נכון לתת לו באמת לחלוף. לבדו הוא מגיע מתוך התנועה של עצמו לנקודת הסגירה. לא אגו, לא כבוד. מעגל נסגר בגלל שהוא לא רלוונטי יותר לחיים שלך. אחרת הוא היה ממשיך בתנועה, מעצמך ואליך, עד לסחרחורת. כמו ממערבולת היית נזרק אל הקרקע. מוטל על הרצפה. מותש ממאבק.
מוטל על הרצפה הייתי לבד. בבוקר של אחרי. לפני שנתתי לזמן לחלוף, אחרי שהתעוררנו וביקשתי ממנה ללכת. אני זוכר את הלילה הארור הזה. כשהיא הגיעה אלי נסערת מהסוד שהיא שמרה בתוכה. אני זוכר את המבט שלה. את הקול שלה. גם את העור שלה אני זוכר – רך, נקי. כמו המשקל הפנימי של הלב שלה. אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל אני באמת מאמין שיש לה לב טוב. זה רק המוסר שנשחק בעולם המעוות שלה שבו מודל לחיקוי היא אישה שהפכה לכוכבת בעקבות זיון מצולם. אז להיות נאמן בעולם שכזה, זו תכונה של כלב.
איך שלא תהפכי את זה, או תתהפכי בעצמך, את בן אדם, למרות ש”דוגיסטייל” מגרה אותך יש לך מצפון, בזה את שונה מכלב. רק שמצפון לא מחודד הוא בסיס להרס. גם להרס עצמי.
כלום לא השתנה גם אחרי אלפי שנים. הדבר היחידי שאדם נותן בידי אדם אחר – זה אמון.
זו הדרך היחידה למצוא שקט נפשי ביחסים שבין אדם לאדם. האהבה לא שייכת לאף אחד לכן אי אפשר לתת אותה, וגם בני האדם לא ניתנים למסחור. אז כל מה שנותר לתת ולקבל זה אמון. בתוך האהבה רק אמון מחליף ידיים. וכשזה בא בין בני זוג זה הופך לקטלני. חומרים רגישים הופכים לנשק בידיים הלא נכונות. וכמו כל נשק אתה נדרש להיות אמיץ כדי לא להשתמש בו, או חכם מספיק כדי להבין שהפצצה קרובה מדי ויש סיכוי שתהרוג את עצמך. להיות נאמן זה להיות אמיץ, ואומץ הוא החלטה של הלב, לא של הראש. תבחן כל מעשה של אומץ לב ותגלה שהוא בעצם מעשה של אהבה.
האהבה האמריקאית הישנה לא הבינה את המפגש שלה איתי. אני האיש מכוכב אחר שלימד אותה להעצים אהבה – דרך הראש המורכב שלה, הלב העמוק שלה והתשוקה הבוערת בה. אבל האתגר היה גדול מדי לגיל ולמקום שבו היא הייתה. אני מכיר את עצמי. אם הנפש המעורערת שלי חודרת אל האישה שמולי. אני נשאר. גם אחרי שאני נעלם. וזה מה שקרה לה. החושים שלי היו בזוגיות עם הנפש שלה, הצמיחו מתוך ערוגת הילדה שלה, את פרח האישה האפשרית הטמונה בתוך הגלעין שבה. כשהיא באה אלי נסערת מהסוד שהיא שמרה בלבה, המבט שלי ליטף את מנעולי החדרים שנעלו את השקר. פרץ אותם. העיניים שלה היו מסדרון שקוף אל תוך הנפש שלה. לא שאלתי. היא פרצה בבכי וסיפרה לי הכול.
“לא אכפת לי שתכה אותי!” היא צרחה בהיסטריה ואני רק חיבקתי אותה.
כשעשתה את מה שעשתה היא לא האמינה שהיא מסוגלת לאהוב בעוצמות שכאלו, לכן בחרתי ללטף אותה. זו הסטירה הכי כואבת שיכולתי לתת לה.
“אל תבכי.” אמרתי בוכה מבפנים ושתקתי.
נכנסנו פנימה.
היא לא הפסיקה לבכות. היה קר בחוץ. ולי היה קפוא מבפנים ממה שהיא הרגע סיפרה לי. ארבע בבוקר. היא ביקשה לישון איתי עוד לילה אחד וזהו. לא יודע למה הסכמתי. היא אמרה שהיא יודעת שזה הלילה האחרון שלי איתה. בתוכי ידעתי שזה הלילה האחרון שלי עם עצמי כפי שהייתי. אני כבר לא אהיה אותו האדם יותר. המפגש עם אישה בוגדת שינה אותי.
נשכבתי על הגב ובהיתי בתקרה. הראש שלה מחופר אל תוך החזה שלי וצליל החנק הצורם של הבכי שלה היה פסקול המחשבות שלי. בגידה היא כשאדם בוחר לרמות אהבה. אבל את האהבה לא ניתן לרמות, כי השותף לשקר הוא תמיד לבו של האדם שבגד. ולב שבוגד, בוגד פעמיים. פעם באדם שבטח בך שלעולם לא יבטח בך שוב, ופעם חשובה יותר – ביכולת של האדם לבטוח בעצמו מחדש.
עברו שנים רבות.
אני אדם טוב יותר היום משהייתי.
הייתי צריך לחוות את זה. זה היה חלק חסר בפאזל של מחקר החיים שלי אודות האהבה. בזכותה האהבה שלי התעצמה. רק לאישה אחרת. מתוך הטראומה צמחתי מחדש. כמו נבט נרקבתי תקופה אל תוך האדמה, אבל לאט כמו תהליך נביטה הצמחתי שורשים חדשים, קמתי לתחייה. בניתי את עצמי מחדש. הסיוט שהתחיל באותו הלילה התחלף בתובנות. כנראה שאף פעם לא מתתי, זה רק החיבור שביני לבינה שמת.
הזמן השאיר בי מעט צלקות שאולי פעם הייתי מתבייש בהן, אבל היום אני גאה בהן, הן מזכירות לי את כוחה של התשוקה שלי לחיות. מהמקום שבו אני נמצא היום אין בי כעס, כי מי שמתעסק בלכעוס ולשנוא בעצם מתחנן לאהבה. אני זקוף (אמנם שבלול אבל זקוף). אין בי שמחה לאיד על הכאב שלה. שולח לה חיוכים ונשיקות. מקווה בשבילה שהיא מצאה את הדרך שלה לסגור מעגל עם עצמה.