יום הולדת 30 האחרון שלה

יום הולדת 30 האחרון שלה
בום! בום! בום! אני יורה בכולם ואז בעצמי. נראה איך הם יחגגו עכשיו הבני זונות!

נקרא לה פ’, שם בדוי. למרות שהשם שלה מתחיל בכלל בסמך. אבל מי יודע איך קוראים לה. פעמיים היא כבר החליפה אותו. פעם אחת כשעברה לתל אביב. פעם שנייה כשהרב אמר לה. אין לה שערה אחת על הגוף, אולי קצת מעל הוואגינה בצורה מדויקת. העור השזוף שלה מדמה לה הילה של אחת מאושרת. מחר היא חוגגת שלושים.
כבר כמה זמן שהיא מסתובבת עם תחושה כזאת פנימית, שמשהו צריך לקרות. ככה זה בסקס והעיר הגדולה. ולכן גם לה זה יקרה. בינתיים היא מיישרת שורת קוקאין ומדליקה נרות שבת. פעם בחודש היא שולחת אסמס או מקבלת אחד שכזה אל תוך הלילה. היא כמו לכלוכית רק להפך. מתנקה ומתגנדרת אחרי חצות, ובבקרים מנסה לנקות מעט את הטינופת. האמת שהיא לא חושבת ככה. היא לא חושבת בכלל.

“תודה מותק תודה! אז נראה אותך היום בערב?”

היא לא מבינה בשביל מה היא הזמינה כל כך הרבה אנשים. הרי היא יודעת שעוד יחצ”ן רוצה לעשות קופה על חשבון הצורך שלה להרגיש נאהבת. זה לא שהם לא אוהבים אותה. פשוט שפעם היא הייתה המסמר של הערב. מסתבר שעם הזמן כל דפיקה בפטיש הפכה אותה למסמר קצת עקום (ומי רוצה לבנות משהו חזק עם מסמרים שבורים). היא נזכרה איך החבר לשעבר שלה, ביום ההולדת ההוא בשנה שעברה, הגיע במפתיע להראות כמה אכפת לו, גרר אותה לשירותים ואז הראה לה עד כמה הוא אוהב. זה קצת בלבל אותה אבל זה הוא. וזו רק יומולדת.
הפעם היא מתכננת נקמה.

את האֶם שש עשרה של אחיה היא כבר הספיקה לקחת בבוקר כשזה ישן אחרי שבוע של שמירות. החביאה אותו בתוך תיק גדול בבגאז’ האחורי של האוטו. היא תכננה את נאום הפרידה שלה.

“חברים יקרים, כל אחד ואחת מכם הוא חלק בלתי נפרד ממי שאני וממה שאני, אני יודעת שכולכם ציפיתם שאגיע לגדולות, ואכן הרבה חלומות היו לי. עד גיל שלושים הבטחתי לעצמי שאני אעשה משהו משמעותי והנה אני כאן, מולכם. רוצה לומר לכם שאני אוהבת אתכם ושמחה שבאתם, מקווה שתבינו שזה יום הולדת שלושים האחרון שלי. ואז, בום! בום! בום! אני יורה בכולם ואז בעצמי. נראה איך הם יחגגו עכשיו הבני זונות!”

מול הראי היא מתחה שיערה לאחור. מרחה מעט קרם ועליו קצת איפור שיהיה קל להסיר. הערב ירד והיא יצאה לדרכה.
“מונית!” היא קראה בחטף והרימה ידה לאוויר. “בלפור, אחד העם.” אמרה והתיישבה במושב האחורי כשהתיק הגדול שלה איתה.
“רק שתדעי שהדרך מפה חסומה, אז אני עושה קצת עיקוף.”
“סע מאיפה שאתה רוצה באמת לא אכפת לי.” ענתה.

אורות העיר מתחלפים מול פניה והיא בתוך עולמה. הם כבר שם מחכים לה. כולם יחייכו. מה הם כבר יודעים שאני לא יודעת? מה הם משחקים אותה מאושרים. חיים חיים משעממים. זוגיות! ילדים! עבודה! חושבים שהם יודעים הכול.

“אז מה, יוצאת לבלות?” הנהג ניסה להיות נחמד אליה.
“לא. לא ממש. אם אתה באמת רוצה לדעת, אני הולכת ליום ההולדת של עצמי. אני חוגגת שלושים.”
“נו, אז למה את נראית עצובה?”
“אתה יודע, שלושים.”
“אוההו, אם הגיל שלך עושה אותך עצובה אז זה רק אומר שעדיין עוד לא התבגרת, רק ילדים חושבים שהם מרכז העולם.”
“מה!? תגיד מה אתה רוצה ממני?” שאלה אותו בעצבים.
“סתם את יודעת, אנשים לא רואים את העולם כמו שהוא באמת. הם בסך הכול תופסים את העולם באותה הדרך שהם תופסים את עצמם. ואת, את רואה את העולם בדיוק כמו שאת רואה את עצמך. חסרת מהות. ובגלל זה את לא מסוגלת לשמוח, מתעסקת רק במה שהיית ובמה שהיית יכולה להיות. אבל במה שאת באמת, את בכלל לא מתעסקת.”
“תגיד איזה מן נהג מונית אתה?”
“אני, אני הנהג של גיל שלושים. נהג למשימות מיוחדות. ובשביל ללכת אחרי החלום האמיתי שלך, את קודם כל צריכה להתעורר!” בום! הוא שם לה סטירה מצלצלת ועילף אותה.

היא פתחה את העיניים בקושי. מסביבה היו כל האנשים שבאו לחגוג.

“נו איך את מסכמת שלושים שנה?” שאלה אותה חברה שהעבירה מטלית לחה על מצחה.
“איפה אני? איפה התיק השחור! היה פה תיק שחור גדול איפה הוא??” אמרה בלחץ תוך כדי שהיא מנסה להתיישר.
“איזה תיק שחור? בסך הכול שתית יותר מדי והתעלפת.”
“רגע איפה כולם?”
“חלק הלכו, חלק נשארו. זהו כבר אחרי חצות. את כבר בת שלושים ויום.”
“אבל אני לא זוכרת כלום,”
“לא נורא. היה די נחמד. אפילו איזה בחור אחד השאיר לך פרחים, והשאיר איתם גם פתק.”

כשהיא מסוחררת ומנסה להישאר ישרה, היא קראה את המילים הכתובות:

“מצטער על הכאפה. פשוט לא הייתה לי ברירה. כשלא ניתן להשיב את הזמן לאחור, האנרגיה היחידה שאת צריכה להוציא היא על הדרך הטובה ביותר להמשיך מכאן הלאה.
זה הטלפון שלי. תמליצי עלי לחברה הבאה שלך. נשיקות.”

 

תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *