כמו בכל בוקר היא מתקשטת כבר ארבעים שנה. מסרקת שערה ומתבשמת. האצבעות מעט רועדות כשהיא מורחת את הליפסטיק על שפתיה המקומטות. הוא מחכה לה עם התה עד שהיא מתיישבת. הוא מביט בה ומניח את כף ידו על כף ידה.
"את כל כך יפה." הוא צוחק.
"תפסיק עם השטויות." היא מקרבת אליו את צלחת העוגיות.
הרי אם יפסיק עם השטויות הוא נחשב למת.
"את יפהפייה לא נורמלית." הוא ממשיך.
"ממש." היא מניחה עליו את הראש וצוחקת.
בערב היא תישן. הוא יתעורר לפניה. הוא יכין את התה כמו בכל בוקר. הוא יחכה להביט בה מתקשטת מול הראי. כמו בכל בוקר הוא יגיד בלבו 'כן, זו העלמה הצעירה שהכרתי במסיבה בירושלים'.
שמונה וחמש עשרה דקות. היא עדיין לא קמה. "שחרחורת שלי." הוא יקרא מהמטבח. כשיישב לידה והיא לא תזוז אפילו כשדמעותיו ירטיבו את לחייה, הוא רק יאמר לה את ששמר בלבו עבורה כבר שנים:
"אלו לא היו שטויות יפה שלי. אני אוהב אותך. אך מעכשיו אפסיק."