האכזבות הפכו את כולנו לאנשים שמעולם לא רצינו להיות. חיים בהשפעת העבר ובמחשבות על העתיד אבל אף פעם לא בהווה – בהווה אנחנו זרים, חשדניים ומנוכרים אחד לשני ובעיקר לעצמנו, חס וחלילה שלא ניפגע או נתאכזב מחדש. מאז שהתבגרנו כולנו מפספסים אנשים שצמאים לאהבה כמונו ומפוספסים בעצמנו באותה המידה. הלבבות נסגרים ולאט לאט בני אדם מפתחים יותר רגשות לחפצים ולא לאנשים.
אך מגיע הרגע בחייו של כל אדם, לעצור ולשאול האם אלו החיים שביקש לחיות? האם האדם שהפך להיות זהו האדם שרצה להיות?
השיעבוד האמיתי הוא בחומות המחשבה. האדם הוא תמיד האסיר והסוהר של עצמו. כנועים לפחדים ולחרדות שלנו, אנחנו מוצאים ביטחון מזויף בחיבוק עבדים כמונו. אך אין זה חופש כי אם אשליה של חופש. כי אין תנאי להיות אדם, כולנו זמניים פה ולא הגענו לעולם הזה כדי לְרַצות אחרים.
האירוניה היא שרק ברגע שתצא אל המדבר שלך תוכל להגיע אל הארץ המובטחת שלך. לכן עדיף שנים ארוכות של תהיות מאשר חיים שלמים של עבדות.
זה לא קל, אך זה אפשרי.
יהיה עליך להקריב את חיי השעמום, המציצנות, הרכילות, הבידור הזול והאגו.
חג חירות שמח,
לכל בני האדם.
שי עמית