שני הכלבים שבי

רוח וחומר החמודים שלי, כל היום נובחים.
אני רעב! אתה מכין פעמיים נכון?

שני הכלבים שבי. כל כמה זמן אחד מהם נובח. הכאב הבלתי פוסק שבמרחב בין שתי המלונות. המלונה של מה שיש בי אל מול מלונת חוסר הברירה. כלב הרוח וכלב החומר. בשדה המוקשים שביניהן מתהלכת הנפש שלי. מנסה להאכיל את שניהם. לעתים מאבדת עוד חלק בשעה של פיצוץ.

אני אוהב את הדרך שלי, אבל שונא את ההכרח להסביר. לא למי ששואל. אלא לכלב החומר שבי. תירגע, אני אומר ומנסה להאכיל אותו. דממה. שוב שדה מוקשים. התחמקתי מפיצוץ אבל רסיס אחד פגע במערכת יחסים שרק התחילה. אני אוהב את הדרך שלי, אבל שונא להתנצל. לא בפני מי שחושב שמגיע לו אלא בפני כלב הרוח שבי. אני נשכב לידו, הרבה זמן לא יצאנו לטיול אז אני לא כועס שהוא מחרבן בתוך המלונה.

הכי אני שונא את הלילות שהם שניהם נובחים ביחד. אני לא מובן, לא ישן, מתעורר בלי חיוך. מרוב לילות וימים של דילוגים בין שני כלבים נותרו לי רק מאזניים. מאזניים שאישה אחת נתנה לי. “אל תדאג,” ליטפה אותי, “אני כאן כדי להאכיל אותם יחד איתך עד שתצליח.” אמרה ונעלמה כשפקחתי עיניים.

מעט שמש חודרת בין התריסים.
כל בוקר אני מקווה שאחד מהם ימות.
לא מסוגל להשאיר אותם שבעים.
לפחות לא באותו הזמן.

תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *