לא זוכרת מתי נהניתי כל כך להיכנס עם ברמן למיטה כל לילה במשך שבוע. הוא נח לידי, על הכרית. הירוק-דבש בעיניו משתלב בשלמות עם המצעים הירוקים שלי.
לקח לי קצת זמן להיסחף לתוך העלילה של חייו מכמה סיבות: ראשית- אני אישה והוא גבר. שנית- הוא מלא תובנות עמוקות ומשמעותיות על החיים והעולם, וכשהוא אומר אותן זה נשמע כבדרך אגב, “על הדרך”, כאילו הוא מזמין עוד כוסית קטנה של וויסקי מהמלצרית. הייתי צריכה להתעכב על מספר לא קטן של משפטים שיצאו לו מהפה כדי להצליח להתחבר אליו באמת ולהבין את עולמו. לאחר התיאור החושני, המפורט בדיוק מושלם, על הפעם הראשונה שלמד להפעיל את כפתורי האישה- הייתי שלו. חום נעים התפשט בבטן התחתונה. קמתי מהמיטה, שתיתי כוס מים, הייתי צריכה כמה דקות להירגע עם הסיגריה שאחרי וחזרתי אליו.
הוא המשיך לגולל בפני את סיפור חייו- אנשים, נשים, מקומות בעולם, מין, עבודות, אהבה, ריקנות. שעות של שיאים, חודשים של שפל. השעה הייתה כבר מאוחרת ואני צריכה לקום לעבודה מוקדם מחר, אבל לא הצלחתי להפסיק להקשיב לו. הייתי איתו. עד שנרדמתי.
למחרת, הוא חיכה לי שוב. מציץ עלי מהמיטה, מביט בי כאילו יודע מה אני הולכת לעשות עכשיו. ממתין בשקט. הסתכלתי עליו ולרגע התבאסתי שאני צריכה לקום מוקדם לעבודה. למרות שאני אוהבת את העבודה שלי. נכנסתי למיטה וחיכיתי לו. הייתי צריכה איתו יותר זמן מבדרך כלל. לא רציתי לפספס אף מילה כי אני יודעת שהוא בוחר אותן בקפידה.
הוא רוצה שאני ארכיב את חלקי הפאזל בעצמי. הוא לא רוצה להאכיל אותי בכפית, אז הוא קופץ מסיפור לסיפור, מדלג בין חוויות מתל אביב לבין טראומות מניו-יורק, האהבה מהקיבוץ והתאונה באמסטרדם. או שהוא סתם מתרגש ולא רוצה לפספס אף פרט. כמוני.
אני מקשיבה לו. מידי פעם מחייכת, מרצינה מבט, צוחקת, מתרגשת, כואבת, מרימה גבות בפליאה או מתבוננת בו בעיניים גאות. אבל בעיקר מקשיבה לו. לפתע, הוא מתחיל לשאול אותי שאלות. הרבה שאלות. מהסוג שעובר לכולנו בראש, אבל לא תמיד נשאר לישון. ניסיתי להשיב, אך הוא בשלו, לא יכול לעצור, לא נותן לי להשחיל מילה. לפעמים, יש בו מן עקשנות כזו לסיים את הסיפור, להוכיח משהו שחשוב לו.
בערב האחרון נפגשנו מוקדם. לא יודעת מי היה יותר להוט להגיע לסוף- אני או הוא. החלטתי לשבת איתו בחצר. שנינו היינו צריכים אויר אחרי החוויה האחרונה בדירה בתל אביב. משהו בו קצת השתנה- טון הדיבור, המילים שבחר, התובנות שהעלה. כאילו משהו בו התבגר. הבין. או אולי זו אני.
דבר אחד מרתק אותי אליו יותר מהכול- היכולת שלו לבחור דימויים כל כך שונים מאלה המקובלים, על מנת לתאר אהבה, כאב, חברות, כישלון, ריקנות והצלחה. לא פעם, אני מוצאת את עצמי מסתכלת עליו במבט השואל “ממהההה?” אבל שנייה אחרי אני מבינה בדיוק למה התכוון. אני חושבת…
כשהוא סיים, לחשתי לו: “תודה. תודה ענקית על מי שאתה ועל מה שנתת לי. אני מרגישה שקיבלתי מתנה- כרטיס כניסה לנשמה שלך. עכשיו אני בטוחה שיש סיבה שקראו לך שי”.
נכתב על ספרו החדש של שי עמית, “ברמן”.