“בין הקורא לכותב יש יחסי אהבה. זוגיות לכל דבר, רק בלי מין”, חושף הסופר שי עמית מאשקלון לאחר שהספר ‘ברמן’ שכתב זכה להצלחה חוצה יבשות וצפוי להפוך גם לסרט. בימים אלה הוא עובד מול חברת הפקות ידועה בארצות הברית, כדי להגשים את החלום ולהגיע למסכים הגדולים, ובעיקר מתגעגע הביתה. “כותב מתקיים בלב של מי שקורא אותו, ומי שקורא אותו עובר תהליך של היכרות וחיבור לכותב. היום אני מבין את זה. זאת, למעשה, האנרגיה שמניעה את האמן”.
עמית לא בחר לכתוב, הוא נולד לזה. כבר כשהיה בן ארבע התעקש שאמו תעלה על הכתב שיר שחיבר. את פיסת הנייר היא שומרת עד היום. כמי שחי בלוס אנג’לס ומכנה את עצמו ‘ילד ים אשקלוני’, הוא עדיין מתקשה לשאת את התואר ‘סופר’, ומעדיף לומר שהוא “עוסק בכתיבת מילים”. עד כה הוא הוציא לאור שני ספרים. ספרו האחרון, ‘ברמן’, מתאר את חיי הלילה, כמעט ללא צנזורה. הספר היה לרב מכר בארץ, תורגם לאנגלית ואף צפוי להפוך לסרט. בימים אלה הוא שוקד במרץ על כתיבת הספר השלישי שלו, שעוסק בבעיטה במוסכמות חברתיות.
ביום שישי שעבר הגיע עמית למפגש עם קוראים בבית הקפה ‘אפריקה 65′ באשקלון, רגע לפני שסיים חופשה קצרה בארץ ועלה על מטוס חזרה לארצות-הברית. הרעיון לקיים את המפגש נולד אצל עמית מתוך רצון להכיר מקרוב את קהל הקוראים שלו. “לפני שנה עשיתי מפגש רשמי בתל-אביב והבנתי שאני לא בנוי לזה”, הוא אומר. “אני לא בנוי לעמוד בפרונט. אני יכול להבין את אריק איינשטיין, שבחר לא לצאת מהבית. חשבתי מה אני כן יכול לעשות כדי להתחבר לקוראים, כי הרבה פעמים הרצון שלך להתבודד עלול להיתפס כהתנשאות, ואני ממש לא שם. חשבתי איך אני עושה את זה קל יותר. החלטתי שאני מגיע בשישי בצהריים, יושב בבית קפה על כוסית של ערק, בכיף שלי, מביא איתי ספרים, ומה שנקרא – מי שבא ברוך הבא. מאוד התפלאתי מכמות האנשים שהגיעו ומכמות התגובות שקיבלתי. היה מאוד מרגש. אני אף פעם לא אקח את זה כמובן מאליו, זאת זכות גדולה בשבילי. אני יכול להגיד ששבוע לפני כן עשיתי מפגש דומה בתל-אביב, שהיו בו פי שלושה אנשים, ולא התרגשתי כמו באשקלון”.
בין שני עולמות
עמית (32) נולד וגדל באשקלון. הוא למד בבית הספר היסודי ‘בית יחזקאל’ ובבית הספר התיכון ‘אורט הנרי רונסון’. לדבריו, הילדות שלו התחלקה בין מה שפעם נקראו קולנוע ‘אסתר’ וקולנוע ‘רחל’, בין שכונת אפרידר, שאותה כל כך אהב, לשכונת שיכונים, שבה גרו סבו וסבתו. בין שני העולמות, הלא כל כך רחוקים, הוא גדל כילד ממוצא מעורב: אתיופי, תימני, פולני והונגרי. “אפשר להגיד שכשהייתי ילד הייתי סוג של סימבה, לבן בין שחורים”, הוא אומר. “כשהייתי קטן בכלל לא הבנתי מה זה עדות. אז לא היה אכפת לנו מזה, מבחינתי ההבדלים בין העדות היו רק המאכלים”.
את ימי התבגרותו הוא העביר בחדר “מטר וחצי על מטר וחצי” עם אחיו, בתוך הרים של ספרים, סרטים ומוזיקה. בצבא הוא שירת ביחידה מיוחדת וסיים קורס קצינים בהצטיינות, למרות חוסר ההתאמה שלו למסגרות. כשסיים את הקורס והחל לשרת בתל-אביב, שכרה עבורו היחידה דירה בעיר ללא ההפסקה. אז הוא נפגש לראשונה עם העולם הגדול. לקראת סוף השירות הוא עבר פציעה קלה והוצב בתפקיד משרדי. “שמו אותי מול מחשב, ואפילו את השלב השני בפאקמן לא עברתי”, הוא צוחק. “התיישבתי ופשוט התחלתי לכתוב כל מיני מחשבות והגיגים, ואיכשהו נהיה מזה ספר. אז זאת הייתה תקופה שהיו הרבה פיגועים באזור תל-אביב, והספר הוא למעשה סיפור אהבה שקורה תחת מתקפת טרור”. אחותו של עמית, שקראה את קובץ ההגיגים שכתב, החליטה לנסות להפוך אותו לספר ושלחה אותו להוצאות לאור. בין ההוצאות שנענו בחיוב בחר עמית ב’גוונים’, וכך, כשהיה בגיל 21, פורסם ספרו הראשון – ‘באותם רגעים שרציתי לכתוב לך’.
ואז החלטת שאתה רוצה להיות סופר?
“זה היה קצת יותר מורכב. כשאתה כותב אתה למעשה פותח סכר במוח, ולא תמיד בא לך להתמודד עם הזרמים, הסחף והדמויות. אחרי הספר הראשון אפשר להגיד שהמשכתי בחיים נורמטיביים. השתחררתי מהצבא, למדתי לתואר ראשון באוניברסיטת תל-אביב ועבדתי בחברה. אבל אז הרגשתי שאני פשוט לא מתחבר. הרגשתי שאני מסתכל על העולם אחרת. כולם נראו לי שכפול חוזר ושאלתי את עצמי מה אני עושה פה. ב-2009 החלטתי לנסוע לארצות-הברית, לנקות את הראש. שם למעשה כתבתי את הרומן השני שלי – ‘ברמן’, שקורה בחיי הלילה של אמסטרדם, ניו-יורק ותל-אביב”.
הספר מבוסס על חוויות אישיות שלך?
“כתבתי רומן על חיי הלילה, as is. לא ניסיתי להעביר מסר חברתי. עבדתי כברמן בזמן שהייתי סטודנט, וחייתי את חיי הלילה, אבל התקופה הזאת נמצאת רחוק מאחוריי. זאת הייתה תקופה נחמדה, אבל הבנתי שצריך להתפכח בזמן. הספר לא אוטוביוגרפי, הוא בדוי. אם נחלק את הכותבים לשניים, יש כאלה שכותבים על מה שהם חווים ויש כאלה שעושים יותר עבודת מחקר ויכולים לפתח אותה עם הדמיון. אני בעצם מעין שילוב של שניהם”.
לאחר שהרוויח רק 40 אגורות על כל עותק מספרו שנמכר, סירב עמית להמשיך להעניק את הזכויות על כתביו להוצאת ספרים, והחליט לפתוח אחת משלו. בשיתוף פעולה עם מספר עורכים מצליחים, הוא הקים את הוצאת הספרים ‘שבלול’, שבה הוציא לאור את ספרו השני. “עמדו מאחוריי האנשים הכי חזקים בשוק, כך שמצד אחד עשיתי מהלך מאוד יעיל אבל מצד שני לא כל כך ידעתי לאן אני נכנס. השיא היה שככל שחלף הזמן פנו אליי יותר סופרים, חלקם אפילו יותר מוכרים ממני, כדי שאוציא להם את הספרים. אליי, לילד מאשקלון”.
קיבלת גם תגובות שליליות על הספר?
“אף אחד לא נשאר אדיש לספר. 60 אחוז מהתגובות היו ‘הדור הבא של הכתיבה הישראלית’, ‘ספר שלא נכתב כמוהו’ ו’כתיבה פראית’. 40 אחוז אמרו שזה אוסף של זבל. הייתה אחת שאמרה לי ‘אתה אשקלוני אפס ולא ייצא ממך כלום’. אבל אני כמו אש שמוסיפים לה שמן, ואני עדיין פה ועדיין כותב. הבעיה היא שלפני שנתיים וחצי, כשהספר יצא, לא הייתי מוכן להיות חשוף ברמה הזאת, במיוחד כשמדובר בסוג כתיבה כמו זה. לא הבנתי מה יהיו ההשלכות, פשוט רציתי לפרסם את הספר. הספר מתאר חיי לילה וכותב על הדור שלנו, על התבוננות פנימה, הצלחה, כישלון, ריקנות. על הפייסבוק, שמאפשר למיליון אנשים בעולם לצחוק ביחד מאותה בדיחה ועדיין להישאר בודדים. זה רומן שיש בו הכל מהכל, מסמים ועד מין, את כל האמת. יש אנשים שהיה להם קשה לקבל את זה, אבל בסופו של דבר אני מקבל הכל באהבה”.
ארצות-הברית בשבילך היא מקום טוב להתפתח בו או מקום טוב להתבודד ולשאוב ממנו השראה?
“העולם פה קצת שונה כי העוגה מאוד גדולה. יש פה הרבה אנשים שמרוויחים מהשיגעון שלי. אנשים עובדים סביבי ומבקשים ממני רק לכתוב. אני אמנם לא יכול לדעת איך החיים יתגלגלו, אבל אין לי ספק שאת המשפחה שלי אני אקים בארץ. אולי אפילו אחפש לי אישה אשקלונית. כרגע אני פה, החיים גלגלו אותי לפה. הספר, שהפך לרב מכר בארץ, ייצא פה בתרגום לאנגלית, על אפם ועל חמתם של מי שיצאו נגדו. פה יש לי סוכנות וחברת הפקות שאני עובד איתן מאוד צמוד. אין מה לעשות, 80 אחוז מכל הצלחה היא להיות שם. אתה לא יכול להצליח במשהו מבלי להיות במקום, בטח ובטח כשאני הבעלים של היצירה שלי, שזה דבר נדיר בארץ. אחרי שהרווחתי 40 אגורות לעותק החלטתי שאני יורק דם ולא נותן לאף אחד את הזכויות על היצירה שלי. מי כמוני יודע כמה זה קשה ליצור משהו ופתאום לגלות שהוא כבר לא שלך. את זה שברגע שהמילים שלי יוצאות ממני הן כבר לא שלי, אני מקבל, אבל לגלות שטכנית המוצר שהשם שלך כתוב עליו לא שייך לך, בהנחה שאתה מרוויח עשרות אגורות לעותק, ממש בא לך לבכות. אלה דברים שנתנו לי כמה סטירות. יש יתרונות בזה שגדלתי באשקלון, גדלתי להיות חתול רחוב”.
מחוץ למסגרת
מאז שיצא הספר עמית עבר מעין תהליך התבגרות מזורז. מעיסוק בחיי הלילה ההוללים הוא עבר לשאלות על משמעות החיים. הרומן החדש שלו, שנמצא בתהליכי כתיבה וקיבל את השם הזמני ‘רוקח האצטרובלים’, עוסק בהתבוננות פילוסופית על החיים ועל עצמנו. “זה ספר אחר לגמרי”, אומר עמית. “הוא מדבר עלינו, כחברה שלא מלמדת את האנשים שלה להיות מי שהם אלא להשתלב. אם אתה לא משתלב, מצביעים עליך, אומרים לך שאתה חריג. אבל מה זה בעצם חריג? בכל ספר שתפתחי, בכל פקולטה למדעי החברה, תגלי שאת קוראת ספר על חברה, שכתב אותו בן אדם שמעולם לא השתלב בה. כשילד בבית ספר מתנהג קצת אחרת, או שהוא יותר שקט ומופנם מהשאר, ישר המחנכת אומרת להורים שמשהו לא בסדר. ההורים פונים ליועצת, אולי אפילו שולחים אותו לפסיכולוג, והילד גדל בתחושה שמשהו אצלו לא בסדר. אף אחד לא עוצר לרגע לשאול אם הילד שונה, אולי הוא מסתכל על דברים אחרת? אולי הוא לא רוצה להשתנות? רובנו משתלבים ומאבדים את עצמנו. את היצירתיות שלנו, את הכישרון שלנו, את התעוזה שלנו. החברה קובעת לנו איך נכון לחיות, כאילו שבסוף חיינו אנחנו מקבלים על זה פרס. נשמע קצת הזוי, אבל על זה הספר מדבר”.
הפעם הוא מספר את סיפור חייך?
“חד משמעית, כן. אני לא חושב שזה עניין של חוסר רצון, אלא של חוסר מסוגלות להשתלב. אני מזמן קיבלתי את זה שלא יהיו לי חיים נורמטיביים, וגם בת הזוג שתהיה לי תצטרך להבין את זה. זה אמנם נראה נחמד וסקסי מהצד, אבל אלה לא חיים ורודים. מצד שני, אלה חיים מלאים בהרפתקאות, בתשוקה, באהבה. אני אוהב את העולם ואת החיים בכל רגע נתון, גם כשאני קונה ירקות בשוק וגם כשאני קם בבוקר. אני לא יכול לסבול את זה שאני רואה הודעות של אנשים שכותבים ‘מתי יגיע סוף השבוע?’ אנשים חיים מסופ”ש לסופ”ש. לובשים מה שאומרים להם, אוכלים מה שאומרים להם, קמים בשעות שאומרים להם. אנשים לא מבינים את המשמעות של טקס החתונה. אחרי שבועיים הם כבר בוגדים, אחרי שנתיים מתגרשים. אז למה אתם עושים את זה? אף אחד לא מצמיד לכם אקדח לראש”.
ואתה מרגיש שאתה שונה מהם?
“לא מבחירה, זה פשוט בלתי נמנע. הכבלים השקופים האלה קושרים אותנו לאדמה, ועד שאתה כבר מבחין בהם, נדרש הרבה אומץ להתיר אותם. לחברה הזאת לא אכפת מהאדם הפרטי, אכפת לה מהמיקום שלו בחברה. למי שמעז לחלום על דברים אחרים אין בה מקום, אלא אם כן הוא מחליט לבעוט בה וללכת נגד הזרם. הרבה פעמים זה פשוט חזק ממנו. זה הפרדוקס של האאוטסיידרים. שמים להם תווית עד שהם מגשימים את הפוטנציאל שבהם ופתאום כולם מחבקים אותם והם הופכים למקור השראה. קחי לדוגמה את סטיב ג’ובס או מייקל ג’קסון. לי במשך חמש שנים אמרו שאני אבוד, ופתאום, כשהספרים שלי התחילו למכור, כולם מתעניינים בי. אבל אני אף פעם לא השתניתי, תמיד הייתי עצמי, וזה מה שהופך אדם לשונה בחברה”.
עמית, שעושה בימים אלה את צעדיו בדרך אל הפסגה כשהוא רחוק אלפי קילומטרים מהבית, מעיד כי הוא עדיין ‘ילד ים אשקלוני’. “אשקלון זה הבית”, הוא אומר. “לא משנה לאן החיים ייקחו אותי, שם גדלתי ושם נמצאת הנשמה שלי. באתר שלי יש אפילו טור שכתבתי שנקרא ‘הנשמה האשקלונית שלי’. יש משהו בעיר הזאת שאני מאוד אוהב, במיוחד אחרי שעברתי כברת דרך. יש בה מעין רוגע ושקט. חוף הים שם משרה עליי השראה שאני לא יכול להסביר אותה. בלי קמצוץ של חנופה, אני יכול להגיד שאני מרגיש גאווה שנולדתי באשקלון”.