רוקח האצטרובלים לתפיסתי, יושב על המשבצת של הפסיכולוג הכי טוב שמעולם לא היה לי, מאמת ומעמת, נותן נוקאאוט בבטן הרכה ומחזיר כל אדם לשורש הוויתו, גם אם לא ירצה בכך..
אתחיל בציטוט שיותר מהכל מסכם בפסקה אחת את הספר:
"כל מי שעמד על הפסגות של הרי החופש והביט אל המרחבים הבלתי מוגבלים של ארץ הפסיפס, ראה גם את האפשרויות שמעבר לתהומות. מהרגע שהחליטו לשוב לאחור והגיעו אל מושבת האבודים, הפחד מקנן בהם. הם אבודים שלא מרגישים שייכים למושבת האבודים, כי הרוח החופשית, לאחר שהקשבת לה פעם אחת מתחוללת בך, אף פעם לא באמת שוקטת…"
לא אגזים ואומר שזהו ספר משנה חיים, אמנם התהליך שלי התחיל לפני קריאת הספר אך בספר מצאתי אמת בועטת ולא מתנצלת, כזו שמצמררת כל פיסה בך וגורמת ללב לעיתים לרקד מרוב אושר ולעיתים מטלטלת את עצמיותך כאילו מעולם לא ידעה מי היא. לאורך כל הספר מצאתי את עצמי נחבטת ומתחבטת בתיאורים מדוייקים עד כדי כאב עלינו כחברה, על האדם במרחב ועל האבסורד שקורה לרוב האנשים בדרך לאיבוד עצמי מתוך רצון להיות "מספיק טובים" בעיניי אחרים. קראתי על מוסד "מחנך" שהתיאור הנכון לו הוא למעשה מסרס שבו מכניסים ילדים לשבלונות מובנות כדי שחלילה אף אחד לא ירים את ראשו סנטימטר מעל האחר (או בכלל) ושלא נדבר על יצירתיות ומעוף, אין מנוס מלשאול את עצמך שאלות קיומיות על איך ובאיזה סביבה היית רוצה שהילדים שלך יגדלו..
קראתי על פחדים משתקים,על הרצון של בני האדם במסע המשווע לקמצוץ של בטחון. שמישהו רק יכתיב ויאמר להם באיזו דרך נכון ללכת כי האדם הסביר איבד את צלמו והוא משתקף רק בצל האחר. ומה קורה כאשר מישהו כבר מצליח ומעיז ללכת בדרכו כיצד קמים עליו לכלותו.
שכחנו להקשיב לקול הקטן, הרוח החופשית שבנו, שמרוב רעשי רקע איננו מסוגלים כלל לשמוע אותה,ואם הצלחנו לשמוע.. אנו מתעלמים ממנה בהפגנתיות כי מה זה יעיד עלינו? ואיך בכלל נסכים לתת יד לפחד ולהתהלך איתו במחוזות חדשים?
מצאתי את עצמי טובעת אל תוך הסיפור כאילו הייתי הדמות הראשית, ברגעים מסויימים הייתה בי השתוקקות להמשך ובאחרים הרגשתי כאילו מישהו מרעיד את הקרקע מתחת לרגלי כדי לבדוק עד כמה אהיה אמיצה להמשיך במסע אל האמת למרות תחושת אי הוודאות שמילאה את כולי.
רוקח האצטרובלים הוא למעשה האמת הפנימית של כל אחד מאיתנו ולא כל אחד מסכים להשליך את עצמו אל נהר המים הקרירים כשהוא עירום וחף מכל הגנה כדי למצוא את מי שהוא היה תמיד ולהבין שמה שניבט מבעד למראה הוא רק השתקפות חיצונית ופיזית חסרת כל משמעות ולמעשה את מי שהוא באמת, יהיה ניתן לראות רק אם יבחר להסתכל פנימה.
תודה לך Shai Amit – שי עמית על כתיבה סוחפת ומלוטשת, ניכר שהשקעת את מרב מרצך כדי להעניק לקורא חוויה חד פעמית ועל אחת כמה וכמה למי מבנינו "האנשים הרגישים". לראשונה הרגשתי שהגעתי "הביתה" והיו לי לא מעט רגעים של חסד ושלווה במהלך הקריאה שהביאו אותי לתובנה שאני לא לבד וכנראה יש לפחות עוד אדם אחד בעולם לחלוק איתו את רחשי הלב… זה בהחלט היה מסע מפרך פיזית ונפשית שכלל את כל קשת הרגשות ולמי שהגיע עד לכאן, ראשית תודה שקראתם ובהחלט ממליצה לקרוא ולעמוד באומץ מול ההתמודדות שהספר הזה מעניק.