נוריתה

“אל תילחם בכאב. הכאב הוא רק השליח. זו השפה שמדברת הנשמה הנצחית שבך עם האיש החד-פעמי שאתה. הרוח החופשית שלך אינה זקוקה לדיבור. כשתתעורר חפש את רוקח האצטרובלים. הוא ירקח לך את התרופה”.

נראה לי שזה הולך להיות ארוך מהרגיל. אתם יודעים- זה שי עמית. כן החתיכי ההורס עם העיניים הירוקות וחיוך הגומות שובה הלב. כל פוסט שלו פנינה, הוא צעיר עם נפש בוגרת, ואל תתנו למראה ההורס שלו להטעות אתכם. כי מתחת לחזות הסקסית בלי להתאמץ- חבויה נפש רגישה. מי שכותב כמוהו חייב להיות רגיש מאד. החתן שכל אם מייחלת לבתה.

שנתחיל?

הספר הזה הוא לא רגיל. זה לא “ברמן”. לא דומה אפילו. זו אלגוריה. אלגוריה היא יצירה בעלת משמעות  אשר מעבירה מסר או מוסר השכל באמצעות סיפור  שמשתמש לרוב במציאות. והספר הזה מערב מציאות עם דימיון. יש בו אלגוריה על פחדים וחרדות ועל מיקומו של האדם הרגיש בחברה המודרנית.  את הספר הזה קוראים לאט. קוראים וקודם כל נהנים מהשפה של שי עמית. קוראים במקטעים, נותנים למשמעות לרדת ולהתעכל, עוצרים לחשוב, ושוב לחשוב, נושמים, מהרהרים, לוקחים פסק-זמן וממשיכים בקריאה. לא קל לקרוא, לוקח זמן עד שהקורא נכנס לעניניים, עד שהדברים מחלחלים, יש קטעים שנזקקתי לקרוא אותם שוב לא כי יש לי קשיים בהבנת הנקרא אלא פשוט ניסיתי להיכנס לראשו של שי עמית. לראות אם מה שאני הבנתי חופף למה שהוא ניסה להעביר.

זה בלתי אפשרי לכתוב על ספר שכזה מבלי לחטוא למסר ששי ניסה להעביר. לדעתי זהו מסוג הספרים שבו כל קורא ייקח אותו למקום אחר. למקום שלו. אני מקווה שלכך התכוון שי עמית. הוא רקח עבורנו יצירה, השקיע בה את מחשבותיו ורחשי ליבו והגיש אותה לנו עטופה וכרוכה בתקווה שכל אחד ואחת ימצא בה משהו עבורו.

העלילה נפתחת בסיפור בנאלי של גבר שעסוק במירוץ החיים; עבודה קרייריסטית, אשה ובן. חי מסביב לשעון. המירוץ אחר יוקרה, מעמד וכסף. חיים לחוצים. כמו פקק בקבוק שמפניה. כמו בקבוק משקה תוסס. יש מחיר לתהילה. אין מחיר לחופש.

מגיע היום שבו צריך לשלם מחיר לחיים התובעניים.  יש מחיר ללחצים נפשיים, ללחצים חברתיים, למחשבות שליליות, להרגשה שאתה מפספס משהו. אתה מפתח דיכאון, מתהלך עצבני עם הרגשת מועקה תמידית. יודע שמעבר לפינה ממתינים לנפילתך. בחברה המודרנית שבה אנו חיים- הצלחה ממותגת על פי מותגי בגדיך, מותג המכונית, מותג הבית המפואר. מעמדות. מקובלות חברתית. הצלחה חברתית ותעסוקתית. כל אחד רוצה להרגיש שהוא IN. שהוא משהו. במירוץ החיים לא עוצרים כמעט להסתכל פנימה, לתוך הנפש, לרגשות.

מהו באמת מדד האדם הנכון והראוי? עבודה מוצלחת? משפחה מושלמת? מהי משפחה מושלמת? יש מושג כזה בכלל? האם נכון למחוק את האני האמיתי שלך בכדי למצוא חן בעיני הסביבה? ומה עם החרדות והפחדים, האם אתה מצליח לחיות בשלום עם עצמך כפי שאתה מצטייר בעיני הסביבה? למה קיים הפחד ממה יגידו? למה אתה מתעקש לעבוד במקום שנחשב כעבודה “נחשבת” במקום לממש את חלומותיך ושאיפותיך האמיתיות? אכפת לך ממה תגיד החברה סביבך, המשפחה, החברים.

בסיפור המציאותי פקק השמפניה נחלץ ואיתו פורץ הייאוש ומחלחל לכל פינה טובה. הדימיון לוקח את ג’וליאן גיבור הספר למחוזות של מושבה אבודה בחיפוש אחר תשובה בארץ הפסיפס אצל רוקח האצטרובלים. המושבה האבודה היא היישות הקיומית של כולנו. אנשים אבודים שכבולים בחיים בורגניים מסודרים. כל אדם היא נפש אבודה אשר תוהה וטועה בנבכי החיים. כל אדם מחפש את הדרך הנכונה לאושר המיוחל ובדרך חווה אכזבות, פחדים. אנשים חיים לפי מוסכמות. מאבדים את צלמם. את האני האמיתי שלהם. ברגע שנשכיל להבין שאני הוא מי שאני וכפי שאני, על המכלול של הטוב והרע שבי- נלמד לחיות בשלום עם עצמנו ועם הסביבה. זה לא חשוב מה חושבים עלינו- עלינו להיות שלמים עם עצמנו כפי שאנו. זאת החבילה.

וכמובן שיצא לי להרהר על מהות שם הספר.

כי אני תמיד אוהבת להבין ולהגיע לנקודה הזאת, לחבר את השם לתוכן העלילה.

אצטרובל הוא סוג של פרח בעיניי שגדל בעץ. הוא סגור ובתוכו מתפתחים זרעים. במזג אוויר קר הוא נסגר ובמזג אוויר חם הוא נפתח. אלגוריה לאדם שהסביבה קרה ועוינת אליו ודבר זה גורם לו להיסגר רגשית. כשהאדם מקבל חום ואהבה הוא נפתח ופורח. הוא מסוגל לשחרר את הפחדים והמועקות ולהרגיש רצוי ואהוב. במסע הדימיוני של ג’וליאן הוא פוגש אנשים שמעמידים בפניו מראה. הוא רואה את עצמו כפי שהוא נראה לאחרים. הוא אבוד. הוא צועד לארץ הפסיפס כשבדרך מראות האנשים וקולותיהם מהדהדים. הרבה פעמים הוא שוקל לעצור, לעשות אחורה פנה, ההתמודדות מול הכאב והאמת קשה לו. אבל הוא חייב להמשיך. כי כל נסיגה חזרה משככת רק לרגע את הכאב. הוא יודע שזו רק תרופה רגעית. אקמול. אשליה. מאד מפתה להמשיך לחיות ככה במין אי-וודאות. בעולם של שוטים.

התשובה נמצאת בארץ הפסיפס. פסיפס היא יצירת אומנות עדינה ושברירית שמורכבת מפיסות שונות. פיסות אירועים שמתחברות לחיים שלמים.

בארץ הפסיפס נמצא רוקח האצטרובלים. הרוקח בחיים מתאים לאדם החולה את התרופה המתאימה לו. וכל אדם הוא כמו אצטרובל סגור. צריך את הרוקח הנכון שיתאים את התרופה הנכונה בכדי לגרום לאצטרובל שבנפש להיפתח. חום ואהבה כבר הזכרתי? קבלת עצמך כפי שאתה מבלי לתת לעצמך להיות מושפע מדעות של אחרים כלפיך.

“אין תנאי להיות אדם.

מותר לך להיות.

רק להיות”.

צאו אל המסע הזה לתוך הנפש פנימה.

תרגישו הרבה יותר מזוככים ושלמים עם עצמכם אחריו.

אני התאהבתי.

אני שלמה עם עצמי כפי שאני על כל מגרעותיי.

אני אוהבת את עצמי על כל חסרונותיי.

אני חיה בשלום עם העובדה שלא כולם אוהבים אותי. וזה בסדר. אני לא צנצנת דבש.

מי שמקבל אותי על כל הטוב שבי- לא מרגיש את המגרעות שלי. ויש מגרעות למכביר. ואני רגישה.

תאהבו את עצמכם כפי שהינכם.

קריאה מהנה!!

עוד ביקרות על רוקח האצטרובלים באתר נוריתה לחץ כאן