הגנגסטר הבא

הגנגסטר הבא
בכלא הוא ילמד מהיחיד בעולם שיזהה את היכולות שלו, אותו אדם יסביר לו על שני העולמות – העולם שלנו והעולם שלהם. העולם העליון והעולם התחתון.

בביקור קצר של עשרה ימים, הוזמנתי לשישה אירועים ועוד חמישה מקומות בילוי חדשים. בסך הכול אחד עשר אירועים בפחות משבועיים. עשרים ושבעה איש שונים הזמינו אותי. עשרים מתוכם סטודנטים. לא יודע למה, אולי משהו שבהמשך אספר לכם גרם לי לרצות לבקר באחת המכללות. אכן נסעתי, ובעיקר מצאתי שאני מתהלך לי בתוך תצוגת אופנה בלתי פוסקת.

אבל מהי אופנה? מהי אופנה אם לא המדים הגרועים בעולם. זוהי בעצם הדרך הפשוטה ביותר להגיד – אני שייך לעולם שלכם, אני לובש את אותם המדים של הצבא שלכם, אני אוכל את אותו האוכל של הצבא שלכם, אני הולך לאותם מקומות שהצבא שלכם הולך, אני עושה כל מה שהצבא שלכם מכתיב לי לעשות, אני פטריוט של מדינת השייכות, אני אחריכם במלחמה על הפופולאריות, אני חייל בצבא של הסחות הדעת, צבא שאין לו מפקדים – מלבד מפקד עליון ורס"ר, קוראים להם מעמד וכסף. ועכשיו כשאני שייך, כשאני כמותכם אני מוגן – אף אחד לא יפגע בי.

נהיינו חברה מנוכרת – גיבורי התרבות שלנו הם בעלי הממון או המראה החיצוני המושקע, לא שאני נגד עשיית כסף או להיראות טוב, אך אלו לא גיבורי התרבות שלי.

עכשיו תנו לי לספר לכם על הגנגסטר הבא שכנראה יוריד את אחד הילדים שלכם במקרה, במלחמה על טריטוריות שליטה, או יפרוץ לאחד הבתים שלכם בדרך אל ההתבגרות שלו או ימכור סמים לילדים הקטנים שלכם. הגנגסטר הבא שיהפוך את החיים הנוחים שלכם לסיוט. זהו אותו אחד שאמא שלו עכשיו מנקה את מסדרונות תצוגת האופנה בין כיתות הלימוד שלכם.

קוראים לו אהרון זודו, הבן הקטן של רחל זודו, האחות המשכילה למשפחת טגנה מהכפר גונדר שבאתיופיה. כשהוא ייוולד אמא שלו תמות. היא תמות כי לא יהיה לה כסף לניתוח קיסרי כמו שצריך. אבל היא לא תספר לאף אחד, היא הולכת לעבודה בכל יום בשביל שאהרון הקטן שיגדל, יוכל ללמוד בבית ספר מכובד ברמת גן. כמה מאחיו יגידו שאלוהים נתן ואלוהים לקח. חלק ינסו להשתלב. אחד אפילו ישנה את שמו לדני טנא. אך כנראה שלשנות שם זה אף פעם לא מספיק (צריך גם לשנות את העור במקומות מסוימים). אבא שלו יחלה בסוכרת, יתעוור וימות כמה שנים לאחר מכן. ואהרון שלנו. אהרון יגדל אצל הדודה. מדי פעם יעבור בין משפחות אומנות. ומה מיוחד אצלו? שהוא ממש טוב בחשבון יחסית לגיל שלו. אבל למי אכפת שעוד ילד אתיופי מאשקלון יודע את לוח הכפל לבדו. הוא נולד בדיוק באותו הלילה שמיכל מהקורס לפסיכולוגיה התפתחותית של הילד במרכז הבינתחומי בהרצליה, תקרא עוד מאמר של סוציולוג בריטי לקראת המבחן של מחר. למחרת כשאלו יבכו בהלוויה, אלו יחגגו עד עילפון את סיום הסמסטר שחלף. באותו הרגע, נולד הגנגסטר הבא.

ומול הצבא של רייכמן, יתפתח צבא אחר.

פעם אחת בטיול השנתי הוא יגיע בלי אוכל. אתמול פרצו לדירה של דודה שלו שני נרקומנים. לאף אחד לא היה זמן לדאוג לו. בגיל שתיים עשרה הוא עדיין לא מסוגל להבין מה קורה. אז כשהעשירים נהיים עשירים יותר והעניים נהיים רק יותר עניים, רובין הוד טוב לסרטים של הוליווד, במציאות קוראים לזה לשרוד. אז הוא יגיד לחבר החדש שלו שלפני חודש הוא הגן עליו באיזו קטטה במגרש הכדורגל, שייקח את התיק ביחד איתו, הם יתחלקו בכסף שימצאו וייהנו מהבמבה ומעוגיות האוררו. זה קל ופשוט. שתי דקות, מעט לחץ. והם שם. ככה זה פה. המצפון הוא פריבילגיה של עשירים. בכלא הוא ילמד מהיחיד בעולם שיזהה את היכולות שלו, אותו אדם יסביר לו על שני העולמות – העולם שלנו והעולם שלהם. העולם העליון והעולם התחתון. האומץ והכריזמה, יתורגמו ליכולת שליטה בעולמם של הנדכאים והנדחים (מזכיר קצת את דויד המלך), והשליטה המדהימה בלוח הכפל, תהפוך אותו די מהר לאדם שמבין את דרכם של החיבור והחיסור, ומהו כפל מקוצר וחילוק ארוך – זה יעזור לו מאוד כשירצה לסגור חשבונות. עם הזמן הוא יבין שלפעמים כדי להשתפר ולהיפטר מפחדים צריך לעבור למשוואות קשות יותר, משוואות עם הרבה נעלמים.
ואם רוצים להצליח בגדול, צריך תקופה להישאר קטן. אז אף אחד לא יידע עליו כלום עד שיום אחד יהיה פיצוץ בתל אביב. מישהו מהעולם התחתון פיצץ מכונית מהעולם העליון. אבל הוא ניצל. שניים נהרגו, אחד קרוב משפחה שלו, ואחת זו הבת של מיכל מהקורס לפסיכולוגיה מלפני עשרים שנה. כל החיים כשלעגו לו, אמרו לו שהוא בא מהג'ונגל אבל אף אחד לא יבין שכאן הג'ונגל אכזרי יותר, שם לבעלי החיים היו חוקים, החזק שורד. כאן לאנשים אין באמת אינסטינקט, כי אין להם מה להפסיד. ומי שאין לו מה להפסיד הוא כנראה גם הכי מסוכן.

התיישבתי על הדשא. מאות סטודנטים חולפים על פני. בהיתי באוויר. ניסיתי לחשוב על הסיפור שהרגע סיפרתי לכם.

"בא לך לענות לי על כמה שאלות מול המצלמה?" קטע לי את המחשבות בחור צעיר עם מצלמת ווידאו ביד.
"מה אתה עושה?" שאלתי.
"אני מכין סרט על הפערים בחברה," אמר.
"אתה לומד פה?" המשכתי.
"כן." הוא ענה

מאיפה הוא בא לי עכשיו?! כבר הייתי עסוק בלתקוף את כל העולם ואשתו. נתמלאתי תחושה חזקה כזאת, של תקווה מבפנים. נבוך מעט ששפטתי מהר מדי ומוקדם מדי סביבה שלמה, אפילו אותו.
הוא הביט בי וחייך. הושיט לי יד על מנת לעזור לי לקום.

"אתה יודע שאתה קצת שונה כאן?" אמרתי לו.

הוא השיב לי במעין פשטות כזאת ומייד המשיך ללכת:

"אני שונה נכון. אני תמיד הייתי שונה, אבל זה אבסורד שמה שהופך אותי לשונה בחברה – זו העובדה שתמיד הייתי אני."

ואז ברגע אחד קלטתי.

כשכולם מסביבך כולל אתה, עושים את אותו הדבר. מתנהגים באותה הצורה. פועלים באותו האופן. כנראה שאתה בסך הכול חייל.

זה נכון בשני העולמות.