האם חיי הם בזבוז

האם חיי הם בזבוז
בתחילת שנות העשרים אחת שברה לי את הלב. כתבתי לה מכתב פרידה של משפט אחד כי לא ידעתי לדבר – “גם דמעות הן מילים.”

האהבה הכי חזקה היא גם זו שתעשה אותך הכי שברירי, אתה לא יכול להתחמק מכאב של פרידה, אבל אתה יכול לבחור להתגבר עליו. הפחד מהסבל גרוע מהסבל עצמו. “זהירות שביר” כבר שנים אני מסתובב עם מדבקה כזאת על עצמי. לובש חיוך שמחביא את הפחדים שלי ונותן לכולם את התחושה של אבק כוכבים. אתה תגיע רחוק אמרה לי פעם ילדה שאהבתי מזמן. ואמא לא הסכימה להקפיץ אותי כיתה. אני עדיין זוכר את הדשא הלח. את הריח שלה. את העור הנקי. היה לה שיער ארוך שחור וחיוך שובבי. בן שלוש עשרה בערך הייתי כשתאורת רחוב חשוך בקרבת בית ספר ישן האירה לי את הדרך אליה, הגבריות המתבגרת שלי אל מול סוגר החזייה שלה. במבט לאחור אני רואה את כל הדברים שלא פתרתי עם עצמי. אותם דברים שגרמו לי לפספס את החיים שיועדתי לחיות. במבט קדימה אני רואה שהדרך עדיין מוארת. סיגריה. מוזר. אני מעשן שאני כותב. קרולינה שרה צל עץ תמר של זוהר ומקלחת את המחשבות שלי. צליל מזיגה איטית. טפטוף של וויסקי צהוב צובע את כוס הזכוכית שלי. טעם של לילה וריח הכתיבה. הבטחתי לבחון את חיי. ירח מלא ונשיקה ראשונה. כך זה התחיל.

האם אי פעם אהבתי?
כן. אהבתי והייתי אהוב. נפרדתי ונפרדו ממני. האם מאז אהבתי שוב?
כן. ואז נעלמתי.

בתחילת שנות העשרים אחת שברה לי את הלב. כתבתי לה מכתב פרידה של משפט אחד כי לא ידעתי לדבר – “גם דמעות הן מילים.” דימום של פרידה אבל הפצעים בלתי נראים. המרחק משם ומהנשיקה הראשונה לימד אותי שהפכתי למה שמעולם לא רציתי להיות. איש שלא מוכן להיפצע יותר. מכרתי את הזמן שלי עבור כסף, אבל כשרציתי לקנות אותו בחזרה אף אחד לא הסכים למכור לי. היום אני מבין שאהבת אמת לא ניתנת לתמחור, היא רק כזאת שמתיישבת עם היעוד שלך. כזאת שמוציאה אותך מהמירוץ להספיק ומוליכה אותך אל מרחב החוויה שנקרא חיים. אתה צריך ביטחון כדי לספק את הסחורה שלך. וכשאין לך מספיק חומר כדי לבנות לה בית אתה מרגיש מסורס, וכשהיא לא מצליחה להגיע אליך היא מרגישה דחויה. ובמשא ומתן עם החיים האהבה היא הסעיף היחידי שאתה חייב להכניס כדי להיות מוגן. האם אני אשם?

כן. רק אני אשם.
כבר שלוש שנים אני מביט בצלקות שלי. לומד להיות גאה בהן וזוכר מהיכן הן הגיעו. היה היה איש מלא תשוקה לחיים שפעם בחר לאהוב. היום הוא שוב רוצה להיות חופשי. לתת לעצמו לאהוב ולהיות נאהב באופן מוחלט, גם אם זה אומר להיות פגיע. זה הביטוי האמיתי של החופש, לדעת לחוות אהבה מבלי לדרוש עליה בעלות. אתה לא יכול לאבד מישהו כי אף אחד מעולם לא היה שלך. האהבה לא מתעסקת בשייכות. היא מתעסקת בחומר שנע בין חלקי העולם כדי שלא יישחק, ובחיים כמו בכתיבה – כדי להתחיל פרק חדש פרק ישן חייב להסתיים.

חצי בקבוק וויסקי הורדתי על שבע מאות מילים. אני שיכור קצת. ההשתקפות שלי בחלון המואר מפנס הרחוב מייעצת לי: “אל תיקח את עצמך כל כך ברצינות.”
אני צוחק ומרים איתה לחיים: “אהוב שוב, וחזק. כי זה כל האדם.” מלמלתי.
האם חיי הם בזבוז?
יש כאלו שיגידו שכן, השיכור יגיד שהוא לא יודע. ויש אחת שעוד תצחק על הכול.
“לא.” היא תגיד, “אל תהיה כל כך קשוח עם עצמך.” היא תיצמד אלי, “עכשיו כבה את האור בוא נלך לישון, תמשיך לכתוב מחר.”

 

 

 

8 תגובות על “האם חיי הם בזבוז

תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  1. היי..קודם כל רק שתידע שאני ממש נהנית מהכתיבה שלך ואין ספק שהיא מרגשת ובד בבד גורמת לחשוב המון..דבר שני תידע שיש לך את האמא הכי נפלאה שיש!!
    היא הייתה המחנכת שלי רק שנה אחת ואפשר לומר שעוד אז היא השאירה בי חותם לכל החיים!
    תמשיך לכתוב ולתת לנו להנות מהיצירה שלך..

  2. יושבת…קוראת ,מתפעלת ומתרגשת כל פעם מחדש מהכתיבה היוצאת דופן והאמיתית כל כך ! מחכה בקוצר רוח לטור הבא … מקווה שיום אחד אוכל לרשום בצורה המדהימה הזו!:)

    1. את תוכלי לכתוב עד קצה הנשמה שלך, זה רק לוקח זמן להיהפך לאדם שאת רוצה להיות.
      תודה נטע יקרה.

  3. אמאלה,איזה כתיבה … רק היום נחשפתי לכתיבה שלך ופשוט אני שותה בצמא את מילותיך..
    מדהים,מרגש,מחזק ובעיקר מרגיש שאני ,אנחנו לא לבד… הוקסמתי.תודה לך שי!