זה כבר מתחיל במחשבות של אתמול כשהתלבטת אם לקום מעט מאוחר יותר, עשר דקות זה הרבה זמן כשאתה לא רוצה לקום.
חמישה ימים ואז אתה נושם לרווחה, סוף השבוע הגיע. אף אחד לא מאושר סביבך. אנשים מבלבלים בין טוב לבטוח, מעדיפים להיות בטוחים מאשר מאושרים. אבל ביטחון הוא לא אושר, הוא פשוט פחות סבל בטווח הקצר. מתח. סטרס בלתי פוסק של מרדף אחרי מה שאילפו אותך לרדוף אחריו. כלב שהחברה בונה לו מלונה שיהיה לו לאן ללכת אחרי סוף יום המשימות שהוא קיבל, מצ'פרת אותו במסך טלוויזיה שיגרום לו להרגיש שהוא לא סתם כלב, אלא כלב טוב. תפוס'תו לך תביא! והנה אתה חוזר עם עוד משחק חברתי שתקבור בתוך הבור שאתה חופר לעצמך.
אדם על תנאי הוא פחות מכלב, הוא בעצם עבד. מסוגל לחשוב ולהרגיש כמו אדם אך קשור בשלשלאות.
חמש עשרה שעות עבודה ביום לאדון המפחיד, ופרח אתה כבר לא מסוגל להריח. מזל שיש סוף שבוע שבו הפטרון שלך נותן לך לרוץ בים או סתם לטעום מהפנאי. ופנאי הוא דבר יקר כשהזמן שלך חסר ערך.
חברה מפותחת טכנולוגית. אז למה סף הרגשות הולך אחורה? כאילו שכולם בדיכאון קליני. לא מרגישים את העולם יותר. לא חווים את מה שיש בו, אלא רק משתלבים בעולם הדמויות שיצרו לעצמם בשם הקידמה.
ומי זה האדון שלך? למי אתה חייב דין וחשבון?! אני לא מבין. העולם גדול, למה אתה נישאר רק בגבולות המוכר, בגטו של מחשבות, אל תלך רק על בטוח. בחיים אני לא אבין ממתי לצאת לפנסיה זו מטרה לחיים שלמים שחולפים.
שחה נגד הזרם, תשאל שאלות. נשק לאט, תצחק בטירוף. תכאב עד הסוף. תבכה מדי פעם. קח סיכונים, צא למסעות, הנפש רק גדלה וצומחת, היא ניזונה מזה. לפעמים שאתה מרגיש לא בסדר זה רק בגלל שאתה מנסה בכוח למצוא מקום בחברה שכבר מזמן לא מאפשרת לך מקום אם לא תלך ב"דרך הנורמלית". אבל מה זה הנורמלי הזה?! לאן כולם רצים? אחרי מה הם רודפים? ואיך לעזאזל אני לא נבלע לתוך הדיכאון הקליני הזה?! אני מרגיש שאף אחד לא באמת מאפשר לעצמו ללכת עד הסוף ולהיות מאושר, אף אחד לא שואף להיות הכי טוב שהוא יכול, אלא שואף להיות בטוח.
בתי הספר הורסים ילדים מלאי כישרון ותעוזה, מלמדים אותם איך להיות שכפול חוזר של אחרים במקום לחבר אותם למי שהם, לפוטנציאל הגלום בתוכם. החברה כבר מזמן לא אוהבת בחזרה את היחידים שבנו אותה. כולם בינוניים, עונדים תארים, שולפים מרפקים כדי לתפוס מקום בטוח באמצע. ומה זה בינוני? אינעלדינק!!! איזו מין מילה זו?! בסך הכול המצאה של אנשים בוגרים. מעולם לא ראיתי תינוק בינוני, או חתול בינוני או עץ בינוני. מי שאתה כאדם, כבר לא מעניין אף אחד אלא רק המקום שלך בחברה. מי מנהל את בית הספר לחיים שמחלק לך ציונים? יא בן אדם! אין באמת ציונים לחיים נכונים.
עצם זה שאתה קיים זה בסדר גמור.
זה לא באמת כל כך קשה לחיות את החיים שדמיינת, שהעזת לחלום. זה רק דורש שינוי חשיבה. שינוי של איך אני תופס את העולם. תופס כי הוא נועד בשבילי שאחזיק בו ולא הוא בי.
הכול הוא אחד בעולם אמיתי, אבל בעולם של היום כל אחד הוא אף אחד. איך שאתה קם בבוקר ככה יטעם לך האוכל וכך תראה האהבה שלך.
החופש האמיתי הוא בינך לבין עצמך.
וזה הרבה יותר קל להביט החוצה ולחיות כמו כולם, מאשר להביט פנימה עם כל הכאב והקושי ולהיות חופשי. אדם אמיץ הוא לא אדם בלי פחדים, אלא אחד ששואף ללכת קדימה למרות הפחדים. תשאל את עצמך שאלה פשוטה האם אני בטוח או מאושר? לפי התשובה תחליט אם אתה אמיץ או פחדן.
להיות אבוד בין אבודים גורם לך להרגיש שייך.
הכול זמני. בסוף כולנו נמות.
יכול להיות שמחר זו השקיעה האחרונה שלך.