היא נולדה עם מום בלב. מום כזה שבכל פעם שהרגישה שהיא מתאהבת הלב שלה היה בסיכון להיעצר. היא כל כך רצתה להתנהג כאילו העולם הוא תפאורה לקיום שלה, לאכול מה שבא לה (אפילו עם הידיים), לרקוד ככה סתם גם במסדרונות הלימודים ולהתאהב מבלי לתת הסברים. אבל היא לא מסוגלת, היא יותר מדי מודעת לעצמה (וגם למום המקולל הזה שלה). בכול פעם שהרגישה שהיא מתאהבת, היא עשתה הכול כדי להיעלם. עד שיום אחד הכול השתנה. הוא הגיע ואמר לה שהוא מתאהב בה, אבל שהוא עוזב לפניה, כי הוא מודע למום שלה. וזה מעולם לא קרה לה. פתאום היא הרגישה שהיא מעדיפה להישאר מאוהבת, גם אם זה אומר למות.
הוא נולד עם מום בלב. מום כזה שבכול פעם שהרגיש שהוא מתאהב, הלב שלו היה בסיכון להתפרק. הוא כל כך רצה להתנהג כמו רוב החברים שלו. לנהל זוגיות, לגור איתה ביחד. ללכת יד ביד. אבל הוא לא מסוגל. המום הזה הורג אותו. הוא גילה אותו מאז הפרידה האחרונה (לפני שמונה שנים). הוא לא מסוגל להתמודד עם פרידות יותר, ובכלל העיר מלאה בנשים מושכות. והוא רעב. עד שיום אחד הכול השתנה. היא הגיעה והוא התאהב, אבל המום המזדיין הזה שלו כמעט פירק לו את הלב פעמיים. אז הוא אמר לה שהוא עוזב, רק שהוא תירץ את זה במום שלה.
הם עשו הכול כדי לשכוח. אבל לעולם יש דרכים משלו. הם נפגשו במקרה אחרי שלושה חודשים ברחוב צדדי ליד כיכר דיזינגוף ביום חורפי שכזה. המבטים הצטלבו, הדם קפא, הרעידות התגברו, הלב בגד בה… היא נפלה אל הקרקע, ומתה. הוא רץ והשתטח על ידה. אחז בגופה השמוט. הוא לא תכנן אבל הדמעות ירדו כמו הגשם. ידו השמאלית הרימה את פלג גופה העליון ובידו הימנית הוא ליטף את פניה. צרח אל השמיים. "אלוהים תעשה שתחייה! אני מתחנן אליך! רק שלא תמות! קח את הלב שלי במקום! אני מוכן לתת לה את הלב שלי! אני מוכן למות כאן ועכשיו רק שתחייה!"
אלוהים שמע.
עיניה נפקחות. היא מביטה בו. מתיישרת מעט על המדרכה הרטובה. נושקת לו. שפתיו בשפתיה. גשם מלטף את פניהם. עיניו נעצמות לאיטן… הוא מתמוטט אל הקרקע, ומת.