ילד אחד היה קצת שונה.
הוא לא אהב כדורגל וגם לא שיחק עם כולם.
הוא לא השתלב וגם לא רצה לענות בכיתה.
אוי אבוי המורה נבהלה ומיד להורים צלצלה.
איתם היא מתייעצת וביחד החליטו לקרוא ליועצת.
אוי אבוי יועצת יקרה, זה נורא זה נורא מה לילד קרה?
למה הוא לא עם הילדים משתולל, למה ביניהם הוא לא מתערבל?
היועצת לא ידעה לענות מדוע המילים יוצאות לו הפוך, ולמה הוא לא משחק במגרש הסמוך,
אוי אבוי היא התחילה לדאוג, ומייד הביאה לשם את מר פסיכולוג.
וביחד כולם במקהלה מסודרת, מספרים הם לילד שאין דרך אחרת.
מצביעים עליו שמשהו לא בסדר, הרי אם הוא לא כמו כולם משהו בו לא בסדר.
תצטרף מייד לעדר. גבר.
וכך הוא גדל הילד הזה.
רגיל לחשוב שהוא המוזר, שהוא זה שקר ומנוכר.
הוא לא מבין למה לא משתלב,
כועס על עצמו שהוא קצת שונה. וביסודיות חוסר בטחון הוא בונה.
מתבגר עם תחושה שיש בו משהו פגום.
אבל אף אחד לא העלה על דעתו שאולי בחברה יש משהו סתום.
אולי הילד רגיש והסביבה אלימה?
ואם הוא לא משיב מלחמה אז זו בושה וכלימה!
אולי כולם מתחרים ולו אין דחף לשלוח מרפקים?
ואולי הוא מביט בעולם מבלי לרצות לרצות?
אז למה ללמד אותו לכולם להידמות.
ואולי הוא בכלל עם הנשמה הנורמלית,
זו שחושבת בצורה אורגינלית,
שבועט כי הוא מרשה לעצמו להיות מקורי?
הרי להיות בן אדם שונה זה לא מקרי.
כולנו כאלה אז אולי הוא האמת וכולם מסביב זו תרמית.
הרי בעולם של היום להיות חופשי מהכול, זו תגלית!
אין בו פחד יש בו תשוקה.
כזאת שאצל רובנו כבר מזמן נמחקה.
לא בא לו להשתלב, כי לוותר על עצמו זה לשלם בכאב.
אז אולי הוא לא שונה אלא ראי לחברה שדרכו משתקפת.
שכבר שנים בשעמום וריקנות מרחפת.
אף אחד לא באמת מאושר לכן הוא היחידי שנותר.
והילד הזה כבר שנים מסתתר.
הוא מחכה שהדמות שלו תשתחרר.
ומיהו הילד אתם וודאי תשאלו.
עצרו לרגע ובעצמכם תסתכלו.
הילד הזה הוא זה שישב לידך בכיתה,
הילד הזה, הילד הזה הוא אתה.