הנשמה האשקלונית שלי

ניסים קירי
תישאר צנוע ילד היא אמרה לי, תהיה רגוע, אל תשכח מאיפה באת איש.

חזרתי מארצות הברית לכמה זמן בארץ. תקופה ארוכה של כתיבה. הישר לארוחת שישי. אחרי כמה שבועות החלטתי שאני צריך להסתפר. אבא אמר לי שאם אני אהיה כאן בבוקר, אוכל להסתפר באותו מקום של פעם.

“מה העניינים מותק??” אמר לי כשזיהה אותי אחרי מספר שניות. אולי הוא לא רצה להתבלבל ביני לבין אחי אז הוא פשוט קרא בשם המשפחה שלי.

“ניסים מה שלומך?” שאלתי. “אתה פנוי?” הוספתי למרות שיכולתי להבחין מכך שהוא קורא עיתון, כי אין אף אחד שבא להסתפר בקרוב.

המספרה הישנה בפאתי המדרחוב הישן. חדרון קטן בתוך מסדרון עתיק.

כבר בדרך לשם הרגשתי שמישהי עוקבת אחרי.

נכנסתי. הספקתי להבחין בעיתוני נשים מלפני חמש שנים. בשאריות קפה שחור בכוס זכוכית ישנה. במכונת גילוח מלפני עשור, בכיור מאולתר, בדוגמאות של תספורות מודרניות מסוף שנות השמונים. ועוד כל מני פריטים זרוקים על השולחן הנמוך. הנחתי את המפתחות של האוטו ואת מכשיר הטלפון של הדור השלישי הסופר משוכלל שלי, והבטתי בו עוד קצת. הוא התבגר, חשבתי לעצמי כשהמשכתי לבהות בו. מגיל שש הוא מספר אותי. כבר שנים שלא הייתי כאן.

ברדיו נשמעו וויכוחים בין שני שדרנים על בכיר אחד במשק שצריך להישפט או לא. מדי פעם עוד יכולתי להבחין במקבצי שירים המספרים על המולדת. לפעמים במקצב רוסי, לפעמים בלחן תימני, אך תמיד בעברית נקייה.

“שב.” אמר לי. ומייד עטף אותי בסדין ניילון לבן.

הוא סיפר קצת על החיים שלו. ומה שלום הילדים שלו. הוא סיפר מעט על פרשת השבוע. הוא אפילו הסביר לי למה מקום קבורתו של משה לא ידוע. בין לבין הבן שלו התקשר והוא הספיק לענות במהירות ולהצמיד את הטלפון לאוזן שלו בעזרת הכתף הימנית ועדיין המשיך לספר אותי. הוא יודע מה הוא עושה חשבתי לעצמי. תוך כדי שהוא מדבר, אני מביט בעצמי בראי, מביט בו מדבר אל תוך השפופרת ועדיין מדייק בחיתוכים. בוהה בחלל שסביבי, נזכר ברגעים מהעבר, ושוב אותה תחושה התעוררה בי, שוב אני מרגיש שמישהי עוקבת אחרי.

היא צצה לי, ממש מאחורי. מחייכת אלי. משתקפת בראי ומסבירה שהיא עדיין כאן.

הנשמה האשקלונית שלי.

אני חושב שנפגשנו לראשונה בפרדס הישן, בדרך אל מגרש הטניס. איש דתי רחב מעבודת כפיים של שנים, לימד אותי דרכי קיצור. ביום הראשון של הקיץ ההוא. הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו. היא לא סיפרה לאף אחד וגם אני שתקתי. היה שם איש דתי מהשכונה העתיקה, היא סיפרה שזה הסבא שלי. היו שם ילדים ששיחקו במגרש משחקים מאולתר, וממש לידם במגרש הצמוד היו שם כל הנשמות כולן. משחקות ביחד, ללא הבדל בין צבע עיניים לפיגמנט של העור. וגם הנשמה שלי איתן.

הימים חלפו והיא ליוותה אותי. לימדה אותי איך להקשיב לים. גילתה לי שהוא סוג של פסיכולוג. גם כשנסעתי בקו האוטובוס הישן, היא מהרה לקום כשאישה זקנה ביקשה לשבת. ואני איתה. כך היא לימדה אותי קצת על כבוד. על מחילה. על סליחה. על סובלנות. על קבלה. על לחם לבן ולחם שחור. על לרשום במכולת. ועל שכנות טובה. לימדה אותי קצת על פשטות. על אהבת אדם. על תום וצדק. דיברה תמיד ללב שלי. לימדה אותי על אהבה ראשונה. ליוותה אותי לבית הספר הישן. שיחקה איתי בגולות, ובמגרש הכדורגל. כיסתה אותי בחברים במדורה על שפת הים. עטפה אותי במכרים באוהל הצבאי. גוננה עלי מגינונים מזויפים בדרך אל ההתבגרות. ואז לראשונה הבנתי – יש דברים שהיא חסכה ממני.

הזמן חלף. אני גיליתי על דברים שהיא לא מספרת לי. התחלתי לפתח כעס, אבל היא אף פעם לא החזירה כעס חזרה. איך לא סיפרת לי על כל הקושי בחיים האלה? איך לא אמרת שסבא היה תמים ומיושן וכך גם שני הורי? ואיך לא אמרת לי שזה שאמא תפרה לי תחפושות לפורים זה לא כי זה יפה יותר, אלא כי זה עולה פחות? ולמה נתת לי לעבור את הכול מבלי לשאול שאלות? ואיך לא אמרת לי שיש משמעות לעובדה, שזה נולד באפריקה וההוא באסיה? וההיא באירופה? וההוא בדרום אמריקה? למה לא לימדת אותי להבחין כמו כולם?? למה לא סיפרת לי שהשפה שלי קצת שונה משל השאר? למה לא אמרת לי שיהיה קשה יותר להיות סטודנט כשאתה בא מכאן? ואיך זה כסף שחשוב יותר מדרך ארץ? ולמה לא אמרת שפרדסים יש רק באגדות של פעם?

היו ימים שרציתי להחליף אותה באיזו נשמה אחרת, נשמה של מקום אחר. רציתי שתנסה לעשות מאמץ לפחות, להיות כמותן. היא אף פעם לא כעסה עלי שביקשתי. גם כשעשיתי אהבה עם תל אביב היא הביטה בי מהצד, רק מבקשת שאהיה מאושר.

כשהרגשתי שתל אביב מחזירה לי אהבה היא רק אמרה לי – תישאר צנוע ילד, אבל לא הקשבתי לה, היא אמרה לי תהיה רגוע, אל תשכח מאיפה באת איש. ושוב לא הקשבתי לה. אבל בסוף כשנפלתי היא הרימה אותי שוב. אמרה לי ברָכות של נשמה של פעם.

אתה עדיין חי, אז אל תדאג עכשיו אתה תהיה חכם יותר.

“איך יצא?” הוא שאל אותי כשהוא מחזיק מראה קטנה מאחורי ראשי.
“יפה. יפה מאוד.” אמרתי.

מקלחת קצרה ואני כבר בדרך לתל אביב לפגישה חשובה. פגישה חשובה ומעט הומור. מדברים על החיים ועל זכויות יוצרים ועוד מספר נושאים.

“לא ידעתי שיש אשקלונים שיודעים לכתוב.” הוא התלוצץ.
הוא התכוון לצחוק. הוא בן אדם טהור אני יודע. אבל משהו בנשמה האשקלונית שלי, שגם ככה באה לביקור במפתיע, גרם לה שוב לצאת מהמחבוא, “לעולם לא אוכל להתנתק ממך הא?” מלמלתי.
“מה?!” שאל הבחור למולי.
“אה…כלום, כלום. סתם נזכרתי במשהו.” ניסיתי להעביר את זה הלאה.
הם לעולם לא יבינו, חשבתי לעצמי. והיא חייכה אלי חיוך ענק, מהנהנת בראשה כאילו שסוף סוף הבנתי את מה ששנים היא מנסה להסביר לי.

לפעמים אני מביט בך ורואה עצמי. מנסה להבין כמה מילים רצות בראש כשאת שותקת. ואז חיוך אחד שלך ושוב אנחנו ילדים, אנחנו סך הכול משחקים בלהיות גדולים.

הנשמה האשקלונית שלי.

 

2 תגובות על “הנשמה האשקלונית שלי

תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  1. מקסים! הבחור שהכי גרם לי להרגיש מיוחדת והרעיף עליי מין אהבה טהורה ותמימה היה אשקלוני. הפשטות שלו כבשה אותי…כנראה שיש בזה משהו 🙂