"יומולדת שמח." הגשת לי פרוסת עוגה עם נר דק בפסים וורודים ולבנים.
"הוא לא נכבה." צחקתי אחרי כמה ניסיונות.
"כמונו." נישקת אותי ונכנסת מתחת לשמיכה.
בדירה הקטנה שצבענו ביחד היה את כל מה שרצינו. מטבח קטן, מקלחת משופצת וחדר מספיק גדול כדי לעשות אהבה גם עם הדמויות שלי. אהבת לראות אותי כותב. קראת לי "מאלף האריות בקרקס הכאב של כולנו." למדת לאהוב את זה שאָת האישה החשובה בחיי, אך לא במרכזם, אלא מקור ההשראה שלהם.
"נו טעים?" הבטת בי בעיני הדבש שלך. האף הגדול שלי הסתיר את האף הקטן שלך.
"אָת השפיות שלי." הנחתי את הצלוחית הקטנה על השידה ליד בובת המלאך שקניתי לך מחנות אמנים בגליל. דאגתי שיהיה רקום עליה את שמך ולידו "הייתי מוכן למות בשבילך, אבל התבגרתי, אני מוכן לחיות בשבילך."
קרני השמש מעולם לא היו זוהרות יותר כמו באותו הבוקר על הגוף החלק שלך כשהפשטתי אותך לאט מול הווילון הלבן השקוף. אהבתי להתחדש בעירום שלך שוב ושוב, כמו לצפות בלידה של עצמנו בכל פעם מחדש. למרות שאהבת להזכיר שכבר שנים את לא רוקדת, בשבילי כל תנועה שלך הייתה כמו מטוטלת של תשוקה. רק רעידות גופינו באותו הזמן עוררו אותי מההפנוט. היית דומעת, מחבקת אותי חזק ואומרת לי שאלו הן דמעות של אהבה.
"יומולדת שמח." הרמתי כוסית לעצמי והבטתי בלהבות האש במדבר. כל החברים כבר ישנים. כנראה שדמיינתי אותך מחבקת אותי חזק ואומרת לי שהכול יעבור. דמעתי.
אלו היו רק דמעות של אהבה.