אני לא רוצה להיטרף בין אנשים משוגעים ששכחו לאהוב

שי עמיתמי שבגר יודע שאתה אוהב באמת פעם אחת או אולי פעמיים בחיים. מעטים זוכים ליותר מזה. החיים כל כך קשים ומלאי ציניות עד שאנחנו הופכים לזרים ומנוכרים בעיקר לעצמנו. לכן קיבלתי על עצמי החלטה לפני כמה שנים, לאהוב כמו בסרטים. קיצ'י, דביק, מלא בחיזורים של נסיכות, אבירים ודרקונים, בפרחים ובשקיעות.

רגע לפני שהשתגעתי, ניסיתי בוקר אחד ואחרון לבחור להיות תמים. לצאת לרחוב ולא משנה כמה אלימות אראה בדרך, כמה עצבים, כמה כאב ורוע אני אמשיך להאמין בלבבות של אחרים. והן שמעו אותי הנשמות האבודות כמוני, ומבין הסמטאות צצו אנשים שמעולם לא ראיתי כשהייתי עסוק בלהיות משכיל וחכם. מאז בכל יום מחדש אני בוחר להיות תמים. אני מעדיף להאמין בלב של האדם מאשר להעניש את עצמי בחיים של חשדות.

אני לעולם לא אשכח את הלילה הזה על הגג בניו יורק כשעמדתי רגע לפני שעצמתי עיניים ופרשתי כנפיים אל תוך הייאוש. כל כך נמאס היה לי להילחם, עשיתי הכול נכון ועדיין לא היה לי כלום. קול מהשמיים אמר לי שהמלחמה שלי לא נכונה ושאני חייב להישאר כאן ולמצוא את הסיבה למאבק הבלתי פוסק של הרוח שלי. ירדתי בדמעות, דמעות כבדות יותר מהגשם. ומאז במרווח בין הנשימות (ובין המילים) אני נאבק לכבוש מחדש את הילדות שאבדה לי ולחיות אותה מודע כדי להישאר שפוי.

אני אוהב כמו בסרטים. קיצ'י, דביק, מלא בחיזורים של נסיכות, אבירים ודרקונים, בפרחים ובשקיעות. כי הטיפשות שלי היא שיאה של החכמה. את כל זה אני עושה לא כדי לברוח מהמציאות, אלא כדי להישאר בה. אני לא רוצה להיטרף בין אנשים משוגעים ששכחו לאהוב.