פרידה מסטוץ נצחי

extinguished matchstick with a wisp of smoke heart-shaped
היא הדליקה גפרור כשהבינה שהלכה לאיבוד

את רדומה. כבר שנים את רדומה. כבר שנים אני מביט ברדומות. הקירות אותם קירות. פסי האור דרך התריסים מדמים מעבר חציה על הגב החלק הארוך שלך. עור נקי. בוהק. השמיכה מכסה את הישבן העגול שלך בסמטת הדרכים שהפגישה בין האגו שלי לנשמה המצולקת שלך. ריח מרכך השיער מעדן את הבוקר הזר עם כל תנועה של הראש שלך על הכר. העיניים עדיין עצומות. האצבעות מבצבצות מדי פעם תחת הכרית. לק אדום בולט בין מצעים לבנים. הכרנו אתמול וכבר חציתי אל המקום שפעם היה שמור רק למי שידע לנווט במסע הארוך לתוכך. המצפן הגברי המולד היה אמור לעבור דרך האבטיפוס של הלב שלך, לנוח באחד החדרים מספיק זמן, ואז להיכנס בשער הרגליים אל תוך ממלכת הנשמה שלך. וכדי שזה יקרה היית צריכה להישאר ערה ולסמן לי את הדרך. אבל זה לא קרה. סגרת את העיניים רוב הזמן ופתחת אותן רק כדי לבכות. נרדמת בדיוק ברגע שחשבת שבו את מתחילה לחיות. חלמת בהקיץ רק כדי לא להביט, התהלכת בשינה עד שנתקלת בו. הוא היה איש חד פעמי בדרכו למצוא אישה מקרית ואת צעדת ערומה על אדמת העצבות שמחוץ לביתך. הוא הביט בך חבולה ורועדת מקור, מכוסה בעלים שנשרו מעצי גינתך וצוחקת בכאב. הוא הסתכל עליך מסתכלת על עצמך. נבוכה. משפילה מבט אל הקרקע. “איך הגעתי לכאן?” מלמלת. הוא אחז בסנטר הקטן שלך והרים את פניך. “לא משנה ילדה יפה, תחזרי הביתה, זו הדרך הנצחית לשום מקום.” הוא הגיש לך קופסת גפרורים.

כבר שנים שהתרגלת לחושך. פיתחת עולם שיאפשר לך להמשיך לחיות. נטמעת בתוך ההזיות. סרטים, דמויות, תרחישים, בילויים, שדיים זקופים, שיזוף, ריח טוב, פרחים, ים, חול. רק ללא הראייה העולם כולו נשאר בתוך הראש שלך. השלמת עם ההישארות בתוך הכמעט. אבל מגיע לך יותר מלחלום וכמעט לגעת זה בסך הכל שלב על מנת לגעת באמת.

הוא נעלם. היא הדליקה גפרור ואז מקל בוער כשהבינה שהלכה לאיבוד, אבל להבה גדולה יכולה גם לשרוף. היא מתבוננת ונזהרת. מחפשת את הדרך חזרה אל עצמה. רק רוצה להישאר חמה. מוארת. דולקת. היא צועדת והזיכרונות עולים. איך מאז שיצאה מביתה, היא עברה בקרקס כי רצתה להעז. כמו לוליין הילכה על חבל דק עד שוויתרה. החוט נקרע הפיל אותה על צד אחד בלבד. וכבר מזמן היא שכחה איך נראית האדמה מהצד ממנו באה. אז כדי להצדיק את הקרקס שבו היא חיה היא למדה לקפץ. ירדה ועלתה על לולאות וחבלים. הפכה ללוליינית כושלת של רגשות וחיה מאולפת של זיונים. רק הקהל כבר נעלם. הלך הביתה. נשארו רק כמה כרטיסים מזויפים בספסרות לגברים שרוצים להיכנס. היא התיישבה על סלע רחב סמוך לנחל הצר לרגליה. הלפיד האיר את השתקפות פניה על המים. היא הקשיבה לזרימה לוחשת לה. ילדה אחת בין שני עולמות, ולב אחד חצוי. ילדה אחת לובשת תחפושות ולב אחד ערום. היא לא ידעה עד לאן היא יכולה הייתה להגיע, או שאולי היא מעולם לא הכירה עצמה. עיניים רעבות לעולם הגדול. רגליים ארוכות צועדות מהמקום שנולדה ועד למקום שהיא בינתיים – ולאן מכאן? שפתיים מחייכות, שיניים צוחקות, עיניים תמימות נעצמות ונעטפות בהתפשרות על מה שטוב לה. הזמן יקר, היא מבינה, אבל רק למי שחי את החיים כפי שיועד לחיות. היא חשבה על האיש שנתקל בה קודם. אולי התאהבה בו מפני שהוא גרם לה לפקוח עיניים אחרי זמן רב, גילה לה שבשביל ללכת בדרך שלה היא תצטרך לזנוח את שאר הדרכים והוביל אותה לצאת למסע מחודש. היא רצתה לפגוש בו שוב ולהגיד לו הכל, אבל הדרכים מתפצלות ואיתן גם הלב. חצוי, שבור, ובין שני עולמות הוא קרוע. בין מה שיכולים היו להיות, לבין מה שהיא והוא היום. ואצל מי האשמה? שאלה מטופשת ולא חשובה, רק לאן מכאן.

היא התעוררה. הסתובבה על הגב וכיסתה את שדיה. הביטה בו מביט בה לצדה, על המיטה הנקייה שלה.

היית רדומה. שנים את היית רדומה. שנים שהוא מביט ברדומות.

הוא קם ולגם מבקבוק המים שהנחת אתמול סמוך למיטה. את לא רצית לפספס, לא אכפת לך שיהיו מעט רגעים בינתיים. העיקר שהוא יהיה קיים, ולו בלבד שפעם אחת תרגישי שייכת, הנה עוד אחד כמוך, מטייל בין שכפולי אדם ותוהה לאן מכאן. הוא לובש את מכנסיו וסוגר את כפתורי חולצתו. בוקר. פיתוי. חלשה או חזקה. לא מפחדת. לא מאמינה בצירופי מקרים. הר געש כבוי מתחבא בין כל חלקי הגוף שלך. את כבר לא יודעת אם את חיה אהבה או מעבירה את הזמן במחשבות על אהבה. לאונן כבר לא עושה לך את זה. אז את עושה אהבה עם העולם שיצרת לך. המחשבות על התקופה שאשפזו אותך בתוך מוסד הבורגנות שלא הבין מה לעשות איתך, לא עוזרות לך להבין מה נכון. הרי לימדו אותך לחשוב שאת המשוגעת. למרות שמולו את יודעת שאת בעצם הנורמלית וכולם כבר ממזמן אבדו. לא ציפית להתעורר חזק מהתרדמת מול אהבה רגעית כמותו. את אוהבת את מה שהוא מוציא ממך. את עוצמת הנשיות שמתרחשת בך מהיום שאת זוכרת את עצמך. אף פעם לא היו חסרים לך גברים, אבל מעולם לא פגשת באחד שידע לזהות כל כך בקלות מאין באת.

“אל תלך.” היא אחזה בידו כשהחל לצעוד אל הדלת. היא רוצה לנשק אותו, להתעלס איתו, להשתולל איתו, לבכות איתו. לספר לו מבלי להסביר, כי הוא יבין. יותר מכול היא רוצה שיחדור. לעולם שלה. למבצר שאף אחד מעולם לא הכיר. חיים שלמים העבירה בהימנעות. ואת השאר בהתפזרות. נמאס לה. כלום לא טעות אם זה קרה.

את מתקרבת אליו. נוגעת. מלטפת. נושקת. מפשיטה. נושמת. נושפת. כואבת. גונחת. דומעת. גומרת. והוא שוב מביט בך. מביט בך בוכה. את גומרת איתו ונגמרת איתו, כי די. שבעת ורווית והלכת וחזרת וגמרת וטעמת ובכית. ובכית כי גמרת ונגְמַרת והוא ניגב את הכל בקרירות של מאהב מקצועי. זונה של אהבה. לא שפויה. טהורה עבור עצמך. ילדה אהובה. אישה נאהבת. גווייה מאוהבת.
מלכה שזה עתה שבה אל הממלכה.

הוא נפרד ממנה לשלום. היא נפרדה מעצמה.
היא הביטה מחלון המרפסת אל חצר הארמון המוארת משמש של יום, כמה יפה הוא הבוקר.
וזו הייתה פרידה אחרונה. ממנו וממי שהייתה עד אליו.
פרידה מסטוץ נצחי.

 

תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *