עיניים שקופות / מבוסס על סיפור אמיתי

עיניים שקופות
עיניים שקופות. מבוסס על סיפור אמיתי מחייה של אישה אמיצה שהחליטה לחלוק איתי.

לכל אחד יש סודות, בעיקר לכל אחת.
היא שומרת בבטן סוד גדול שהיא לא מסוגלת לחשוף. יותר מדי אנשים לא יבינו.
ברחוב פינתי ומוסתר, בעיר די גדולה ומוחצנת היא גרה כבר שמונה שנים. הדירה אותה דירה, הקירות אותם קירות. הסלון הקטן עדיין קטן. המטבח במקום, והחושך בחדר השינה כרגיל מאפשר לה לישון לבדה ולקום למחרת עם עצמה. כשעברה לדירה לפני שמונה שנים, הכול היה אחרת. היא הייתה עסוקה רוב הזמן, וכשלא הייתה עסוקה, היא הייתה דואגת להעסיק את עצמה. כל הזמן בתנועה. רק לא לעצור. מקבלת משמעות מלפתור אינספור משימות בכל יום וכשלא עושה משהו מהר מספיק היא בטוחה שהיא מאבדת זמן.
קמט קטן, שערה לבנה שמהרה לצבוע, טיפת שומן שהתווספה לה.
היה קשה לה להודות בכך, אבל עם השנים ועם ההתבגרות ועם התובנות, היא החלה להבין שמכונן בה פחד. פחד להיות לבד, פחד להיות עם עצמה.
באחד מלילות השישי בהם הדליקה נרות, היא החליטה שהגיע הזמן שהיא תלמד להכיר את עצמה או שהיא תמשיך לברוח. “אדם מפחד להיות לבדו, משום שאז הוא עלול לגלות על עצמו בדיוק את אותם הדברים שמהם הוא חושש.” כתבה לפני השינה בפנקס שעל יד המיטה. היא קמה מלאת אנרגיה, וכבר מאותה שבת חמימה היא בחרה להתמודד.
כבר ארבע שנים שיש לה עולם משל עצמה. רגוע ושליו. כאן היא גרה. פה היא חיה. מכאן היא עובדת. מדי פעם יוצאת לשתות קפה או לעשות קניות. פעם בחודש (אולי) היא יוצאת לתת איזה דרינק עם חברה או שתיים. החיים שלה בסדר. חיי המין שלה קצת פחות. והיא בכלל לא יודעת מה ההבדל בין השניים. היא מבשלת לעצמה ומנקה את הבית. מתקלחת ושרה כשהמים זורמים. מדברת לעצמה מול המחשב ומכה במקלדת כשמשהו לא הולך. מסדרת לעצמה את הטלוויזיה כשהחיבור לכבלים לא עובד ומכוונת את השעון של הדוד כשצריך. היא דעתנית וקולנית לעתים, מדברת לעצמה מדי פעם. וכבר מזמן שההיא בראי זו החברה הכי טובה שלה. היא שומעת מוזיקה בקולי קולות ורוקדת בסלון לפעמים כשטוב לה. היא נרדמת מוקדם כשקצת כבד לה ומתכסה לבדה כשקר לה. היא מבלגנת לבד ומסדרת לבד. מחליפה מצעים כל כמה ימים. אפילו את מכונת הכביסה היא בחרה לבדה. ולכן גם כששרשרת האופניים שלה נפלה באמצע הרחוב כשהיא מפדלת בדרכה לשיעור הפילאטיס, היא לא התרגשה וסידרה אותה חזרה לבדה על גלגלי השיניים. בקיצור ריבנו של עולם. הכול בשליטה. הכול בשליטה בזכות עצמה. סך הכול די טוב לה בזכות החיים שבחרה לחיות. רק דבר אחד חזק ממנה, משתלט על סדר היום שלה.
הבדידות.

***

בשבע בערב בערך היא יצאה מהמקלחת. זה לא שהיא מביטה בשעון, פשוט מהחלון הקטן בחדר השינה שלה יש אור דמדומים שכזה. רקיע על גווני הסגול. הגוף שלה עדיין לח, היא ערומה ורק מגבת עוטפת את שערות ראשה. כמו תמיד לפני שנכנסה למקלחת, היא דאגה לסגור מעט את התריס בסלון כך שיהיה קצת אוויר, אך שמבחוץ לא ניתן יהיה לראות כלום. היא צעדה ערומה במבצר שלה, מזגה לעצמה כוס מים קרים אחרי מקלחת לוהטת והתיישבה לכמה רגעים על הספה בסלון. היא קמה לעבר השידה הקטנה שצמודה לשולחן העבודה, הביטה בראי והרימה את שפופרת קרם הגוף האהוב עליה מבין שלל התמרוקים המסודרים על השידה. קצת על כתף ימין. קצת על כתף שמאל. מעט על הבטן וקצת על הירכיים. והנה כך בסלון הקטן אל מול הראי היא מורחת עצמה בקרם גוף בריח ווניל, משתדלת להגיע למקומות הקטנים באצבעותיה. אוחזת בבטנה תוך כדי שהיא מורחת עצמה, מנסה לזהות עוד קילוגרם שמעיק עליה, מרימה את שדיה ומצמידה אותם כך שיראו זקופים. מסתובבת על הצד מול הראי, עומדת על קצות האצבעות ומביטה ברגליה. שוב מתייצבת, פונה לראי וממשיכה למרוח עצמה. נותר לה רק לפזר את השיער לייבש אותו ולנוח קצת.
היא כופפה את גופה העליון כלפי מטה. שחררה בשתי ידיה את המגבת שעטפה את שערה הרטוב והניפה ראשה במהירות לאחור.
“אמאלה!!!” קפצה ומייד רצה לחדר השינה שלה. “לא יכול להיות!” מלמלה לעצמה. ‘יש שם זוג עיניים בין התריסים’.
הלב דופק. הרגליים רועדות.
היא הציצה מעבר למשקוף הדלת לכיוון התריסים בסלון. “יא חתיכת חרא!! אפס!!” צרחה, “אני קוראת למשטרה!!” נעצה מבטה וניסתה לזהות שוב את זוג העיניים.
היא מהרה לשים על עצמה מכנס טרנינג של בית ועוד איזו גופייה לבנה. הקרם עוד לא נספג והדבר שהיא הכי שונאת בעולם זה להתלבש כשהגוף עדיין לח, אבל אין לה ברירה. הבן של זונה הזה עדיין כאן!
היא התיישבה על המיטה. עוד לא חושך מוחלט, וגם יש לה שכנים שיעזרו לה.
אין לה מושג מאיפה האומץ אבל היא החליטה לצאת אליו. שמה כפכפים, השאירה את הדלת של הדירה פתוחה ויצאה במהירות לעברו השני של הקיר.

הוא נעלם.
“כושלאמאשלו!” צעדה עוד קצת על השביל הצר שהוביל אל הרחוב. ‘בשביל מה רצתי בכלל’ הביטה ימינה ושמאלה.

“מה שלומך חמודה?” השכנה המבוגרת מלמעלה נעצרה מולה עם שקיות בכל צד.
“היי.” המשיכה להסתכל אל קצה הרחוב.
“הכל בסדר?”
“כן, כן אני בסדר אני בסדר.” החזירה מבטה אל השכנה. “לא יודעת.” חייכה במבוכה. “נדמה לי שראיתי כאן מציצן.”
“מציצן?” השכנה הניחה את השקיות על הקרקע. “לא, אני לא חושבת. זו שכונה נחמדה.”
“אני אומרת לך היה כאן מציצן.”
“איך הוא נראה?”
“זהו שאני לא יודעת, אני, זאת אומרת ראיתי זוג עיניים כאלו מחוץ לחלון ורצתי החוצה.”
“את בטוחה?” מתחה את אצבעותיה והרימה את השקיות.
“אני לא יודעת.”

*

היא נכנסה לדירה והתיישבה על הספה, בהתה בקיר וניסתה לשחרר. מעט חול הציק לה בין אצבעות הרגליים. היא הדליקה את הקומקום, סגרה את כל התריסים והווילונות ונכנסה לשטוף שוב את כפות הרגליים. “כוסאמק!” קפצה בבהלה כשבקבוק השמפו נפל אל תחתית המקלחון. הרימה אותו, נגבה את כפות הרגליים בשטיח הירקרק הקטן ונשכבה על הספה בסלון. ‘איזה אנשים יש בעולם! משועממים! סוטים!’

היא ניגשה למקרר, קילפה לעצמה תפוח ירוק גדול ומזגה לעצמה חליטה יבשה. שלוק תה חם, ביס מהתפוח. ‘אולי אני אתקשר למשטרה? בשביל מה גם ככה הם לא יעשו עם זה כלום. לא. אין לי מה להתקשר אליהם. אולי אני אארוב לו? איזה לארוב לו אני מתה מפחד!’

המחשבה שהיא ראתה אותו רק פעם אחת גרמה לה להרפות. יש סיכוי טוב שהוא בכלל לא ישוב.

*

אולי שבוע, אולי פחות. היא כבר די שכחה ממנו. עייפה מהשעון המעורר בטלפון שלא הפסיק לצלצל היא בקושי הוציאה את עצמה מהמיטה וצעדה חצי רדומה להשתין. התיישבה על האסלה, שני מרפקיה על הירכיים. שתי כפות ידיה תומכות בפניה. צליל הפיפי במים מלווה את ההבזקים המעורפלים מהחלום שעדיין בראשה. היא פיהקה לפחות פעמיים עד שהחליטה לקום.
השיחים התחככו בחלון הקטן שמעל הניאגרה. רשרוש. צעדים.
היא התרוממה במכה והרימה את המכנסיים. הציצה לרגע וברחה חזרה אל החדר כמעט ומועדת. ‘היו שם רגליים. של גבר. כן של גבר אני בטוחה.’ הגוף שלה רועד אבל אור יום בחוץ.
“תלללך מפה!!” צעקה לאוויר ורצה החוצה. “תלך מפה!!” המשיכה לצרוח והתקרבה במהירות לעברו השני של החלון. ‘אין לי מה לפחד כולם יראו אותי אם משהו יקרה.’
“הכול בסדר?” השכן מהקומה מעליה והבן הקטן שלו.
“מה- מה אתם עושים פה?” היא התנשפה ובהתה בהם.
“עף לי הכדור בדרך לגן.” הילד הרים את מבטו אליה. “אבא עוזר לי לחפש אותו.”
“אוי… מתוקי.” ליטפה את ראשו. “הכדור שלך עף לכאן?” סובבה מבטה אל האבא. “איזו פאדיחה… אני ממש מתנצלת על הפאניקה.” הנהנה בראשה. “לא יודעת מה עובר עלי אני לא מצל-”
“הכל בסדר.” חייך אליה. “יש תקופות שהכל מבולבל.” הרים את הכדור מבין השיחים. “בוא חמוד שלי, שלא נאחר.” החזיק בידו.

היא סגרה את הדלת מאחוריה ונשענה עליה. “איזו מפגרת.” הסתכלה אל חלל הדירה הקטנה ואז בראי למולה. ‘הוא בטוח חושב שאני משוגעת. בטח עכשיו הוא מספר לאשתו על הרווקה המטורפת מהקומה הראשונה. כוס אמא של המציצן הזה!’

המחשבה שאולי מישהו חדר למבצר שלה הטרידה אותה. אפשר לומר הטריפה אותה. יותר מהחשש והפחד, התחושה שיתכן ויש מישהו שפורץ לפרטיות שלה, שרואה אותה ומביט בה ברגעים שהיא עם עצמה בלי שליטה, הוציאה אותה משלוותה. זה בעיקר גרם לה למבוכה ובושה בלתי נסבלת.

בכל יום היא ניסתה להתעלם מכך, אבל היא שמה לב שהחושים שלה מתחדדים. כל תזוזה ברחוב, כל רעש, כל צפצוף שונה הקפיצו אותה מיד. היא החליטה שלא להתעסק בזה יותר. ‘שילך להזדיין המציצן הזה! מה הכנסתי לעצמי שטויות לראש. איזה מציצן ואיזה בולשיט! אין כאן כלום!’

*

“אפשר מחר אם את רוצה.” ניסתה להסביר לחברה מהצד השני של הטלפון למה היום פחות מתאים לה לצאת.
“מחר יש לנו חתונה. בן דוד של אלון מתחתן.”
“אז אולי קפה בבוקר? חכי רגע!”
“מה קרה? הלו?”
“חכי, חכי רגע, אני נשבעת לך שראיתי עכשיו מישהו הולך פה ליד החלון!”
“מה?!”
“נשבעת לך.”
“מה מישהו?”
“כבר חודש יש לי כאן מציצן אני אומרת לך.” היא קמה מהכיסא בפינת העבודה לעבר החלון. “יא מציצן חרא!! תפסיק להסתכל כל היום!” צעקה באמוק וטרקה את התריס.
“מה קרה לך?? השתגעת?” שאלה החברה שהמתינה על האוזן.
“אני משתגעת כבר אני אומרת לך. אני משתגעת! אני לא מבינה מה יש לו להציץ לי בכלל תאמיני לי… אין לי שום דבר מעניין פה. שום דבר!”
הפחד, הבושה, הבהלה, החודש שחלף וזה שהיא “עדיין חיה”. החברה שעל הקו. היא החלה לצחוק. ומצחוק קטן לצחוק גדול והחברה מהצד השני צוחקת יחד איתה. כבר חודש שזה מלחיץ אותה ומרגיז אותה. היא לא מסוגלת יותר. היא מרגישה חשופה. חסרת אונים. אבל במקום לצרוח היא מתגלגלת מצחוק עד שלשתיהן לא נותר אוויר.

*

היא ניסתה להמשיך כרגיל. אבל תמיד היה את הרגע הזה במהלך היום שנזכרה שהיא צריכה להיזהר. כשדיברה לעצמה היא חשבה שהוא מקשיב ושומע את כל השטויות שלה, כשנכנסה לשירותים היא פחדה שהוא מסתכל עליה, אפילו כשביקשה לאוורר את ריחות הבישולים שבישלה לעצמה היא חשבה פעמיים אם לפתוח את החלונות.

זה הפך להרגל.

לילה אחד אחרי שהתנגבה בתוך המקלחון היא שוב התלבשה בחדר המקלחת. מיהרה לעטוף את עצמה בבגדים אפילו לפני שהתייבשה כמו שצריך, רק לא לצאת עירומה. מבלי ששמה לב, המקום שלה – המבצר שלה, הפך לסגור יותר, למבוצר יותר מכפי שגם ככה היה. ממבצר הוא נהפך לכלא.
היא הכינה עצמה לשינה, סגרה את החלונות, את התריסים, את הווילונות. נכנסה למיטה עטופה בבגדים והתחפרה בתוך השמיכה. העייפות מכה בה למרות שהמחשבות לא מפסיקות לרוץ. היא כבר לא זוכרת מתי היה לה שקט. מתי נרדמה בקלות. ככה זה לאחרונה ברוב הלילות. מספיק שהיא שומעת רעש לא מוכר ושוב שבוע בלי שינה עמוקה. ככה גם הלילה. היא לא בטוחה אם שמעה משהו אבל מייד הכניסה את הראש מתחת לשמיכה.
חושך אבל העיניים פקוחות. רק מחכה שילך. שייעלמו הרעשים. התריסים סגורים, גם הווילון. החדר חשוך. היא מאזינה לכל צליל והגוף שלה רועד. קר לה. קפוא לה. ‘אין אור של בוקר שיגן עלי. והשכנים כבר בטח ישנים’ היא לא מסוגלת לעצום עיניים. בטח שלא לישון. ‘הוא שם.’ היא בטוחה שהוא שם. כשהראש דחוס מתחת לכרית היא מתאמצת לא לחשוב על זה.
גופה משותק. היא כל כך כועסת. מלאה בזעם על חייה שהפכו לחיים במסתור. היא לא יודעת מאיפה זה בא. ולמה דווקא עכשיו. היא רצתה לצרוח אבל כבר אין לה כוחות. היא העיפה את השמיכה מעליה וזרקה את הכרית בכל הכוח על החלון! “הנה תראה אותי יא חתיכת חרא! הנה אני כאן! כל כולי כאן! זו אני, עם מה שיש בי ומה שאין יא מציצן מסריח!” סגרה את עיניה.

דממה.

היא על המיטה עטופה בבגדים. צרצרים מנגנים על הפחד שלה. היא כבר לא יודעת אם הרעשים שהיא שומעת הם בראש שלה או שהם קיימים באמת. היא חייבת להתמודד. היא חייבת להתעמת עם הפחד. היא נשכבה על הגב ופקחה את עיניה באיטיות. מביטה בחושך. רואה רק את מה שהדמיון מבקש לתאר. היא לא מסוגלת יותר להיות מסוגרת בתוך העולם שלה ככה. לא יכולה יותר!
בשקט. היא ניגשה לחלון, הסיטה מעט את הווילון ופתחה את התריסים. פתחה קצת את החלון ומיד הסתתרה על צדו של הקיר. היא הזיזה בזהירות את מבטה לכיוון החלון. מתה מפחד אבל לא רואה דבר. רק הווילון מתנפנף. הרוח הקרירה על פניה. אין אף אחד, רק היא שם. הכרית קרובה לרגליה, השמיכה על הרצפה. עיניה רצות אל השביל הרחוק. ‘אולי הוא רק מתחבא? אולי הוא עוד מעט יבוא? אולי לא.’ זה חזק ממנה. היא רק רוצה להפסיק לחשוב את כל המחשבות הרעות האלו. “אני לא מפחדת ממך!” קראה לכיוון הרחוב ונשכבה חזרה על המיטה.
היא הביטה כמו שומר דרוך אל חלון המבצר שלה. שומר מפוחד ללא נשק. ילדה שלא יודעת מה לעשות. הביטה אל התקרה ושוב אל החלון. ‘ואם הוא יבוא? לא מעניין אותי יותר! שיבוא.’ הקור התחלף בגלי זיעה שדגדגו את עורה הרותח. חם לה. אפילו עם האוויר הקריר.
“אני לא מפחדת ממך…” אמרה בייאוש. הזיעה נספגה בבגדים. ‘אני עם גופיה מתחת.’ היא הביטה אל האור שחדר אל החדר מפנסי הרחוב. נמאס לה. היא הורידה את החולצה, לאט, מפוחדת כל כך. נשארה רק עם מכנסיים ארוכים וגופייה קצרה.
כבר פחות חם לה. הזיעה קרירה יותר עם האוויר. היא הניחה את החולצה על הבטן שלה כי לא הייתה מסוגלת להיפטר ממנה. ‘אולי הוא עדיין כאן.’ רק למקרה שתשמע איזה רעש עוד פעם. היא נשארה על המיטה דקות ארוכות. שעונה על הקיר ומקיפה בזרועותיה את רגליה המקופלות. האוויר שליטף את העור החשוף שלה הזכיר לה את “ימי החופש” שלה מהתקופה שלפני המציצן.
היא הביטה שוב אל החלון. “אני לא מפחדת ממך.” סיננה לאוויר. האומץ הגיע מהמקום העמוק ביותר של הלב. בטח שלא מהראש. בשקט, בתנועות איטיות וזהירות. בוחנת אם הוא נמצא תוך כדי שהיא מיישרת את רגליה על המיטה. היא שלחה את ידיה אל מכנס הטרנינג שלה והורידה אותו לאט. ועם כל סנטימטר שחשפה מרגליה עוד שכבה של פחד החלה להתקלף. ככל שהמכנס הבלוי נמשך לכיוון כפות הרגליים משהו בדפיקות הלב שלה נרגע.

הנה היא שם.
‘הנה אני כאן.’

גופייה צמודה ותחתון חוטיני לבן מהודק אל ישבנה. גם את המכנסיים היא לא הצליחה לזרוק ממנה. הניחה אותם על החולצה בין רגליה, הסתירה את התחת שלה ממנו ושוב קיפלה את רגליה כלפי מעלה מחבקת אותן בזרועותיה.

“הנה אני כאן!” קראה בקול. “זה מה שאני ומי שאני זה מה שיש בי ומה שאין בי.” המשיכה. “אתה מרוצה?” התנשפה מותשת.

שוב אין קול שעונה. שוב הוא נעלם.

היא לא יודעת כמה זמן עבר עד שהיא קמה בשקט, הסתירה עם החולצה את אזור המפשעה שלה והציצה שוב מהחלון כמו גנבת. אין כלום.
היא חזרה להתיישב במרכז המיטה. ניסתה להסדיר נשימות. לא הסירה לרגע מבט מהווילון המתנפנף. היא הניחה את המכנסיים והחולצה לצדה וידיה ניגשו לכתפיות הגופייה הדקה הצמודה. “אין כאן שום מציצן.” לחשה לעצמה ועצמה את עיניה, “אין כאן כלום.” לאט לאט היא הורידה גם את הגופייה. “אין כאן כלום! אין כאן כלום! אין כאן כלום!” מלמלה והאיצה בעצמה כשידיה מושכות את הגופייה מעל לשדיה.

לא חם ולא קר לה, בעיקר שקט לה. קטנים ועגולים הם חשופים והיא חשופה בתוך הבית שלה. בתוך החדר שלה שהיה הדבר הפרוץ ביותר. ‘הנה לך תראה. הנה זה מה יש. הנה אני. הנה, זה הציצים שלי! אולי הם כבר לא כמו פעם’ נשארה עירומה כמעט לחלוטין במרכז מיטתה.
“גם ככה אין מה לראות.” סיננה לחלון ונשכבה על גבה.
היא עשתה את זה והרוח ליטפה את גופה החשוף. יותר מחודש היא רק מנסה להסתיר והנה היא כאן חשופה לחלוטין ומשהו נפרץ בתוכה וממנה. משהו בה השתחרר.
בלי בגדים אבל נטולת חששות בפעם הראשונה מזה כמעט חודשיים. היא לא הייתה מוכנה יותר להיכנע למחשבה שאולי מישהו מציץ לה. לא מוכנה יותר לוותר על שלוות הנפש שלה. היא התיישבה בגב זקוף אל מול החלון. נעצה את מבטה ואחזה בתחתוניה. ישרה את רגליה והשילה אותם. הרימה את כפות הרגליים למעלה ומשכה את התחתונים ממנה.

הכל חשוף. גם ערוותה. ערומה. כנועה. אך נטולת פחד.
היא נשכבה מולו כמלכת עולמה עם כל הפגמים שבעיניה היו לה.
“עכשיו מה תעשה?? הנה קיבלת מה שרצית! וזה לא מזיז לי… זה לא מזיז לי.” הדמעות זלגו.

היא פרצה בבכי והדמעות לא הפסיקו לרדת כששכבה שם חשופה לחלוטין.
עד שעיניה נעצמו לאטן.

***

הבוקר הגיע. אור השמש מלטף את פניה. העולם שלה עדיין שם בדיוק כמו שעזבה אותו אתמול. עוד כמה רגעים בתוך השמיכה. היא לא יודעת אם היא דמיינה, אם היה שם מישהו בכלל או שרק חלמה, אבל משהו בתוכה רגוע יותר. משהו קרה לה אתמול בעולמה הבודד ומלא השליטה כשהתגברה על הבושה. דווקא כשנכנעה לפחד שלה להיחשף היא מצאה את עצמה מרוגשת. נסערת באופן שהפך את המבוכה שלה לארוטיקה פרטית. ארוטיקה שכבר שנים היא לא העזה לבקש לעצמה.

היא נכנסה למקלחת ולקחה את הבגדים איתה מתוך ההרגל. כשיצאה היא הביטה בהם מקופלים על מכסה האסלה “אין מצב!” מלמלה לעצמה. היא יצאה כשרק מגבת עוטפת את גופה, הביטה אל החלון והסיטה מבטה בהפגנתיות. היא הרמה את שפופרת קרם גוף. הבוקר הזה לא נוח לה להתמרח בהסתר תחת המגבת. היא הסתכלה שוב בחטף אל החלון “כוס אמא שלך!” שחררה את המגבת ממנה.

ערומה במרכז הסלון היא הביטה בגופה באופן שונה בעת שמרחה על עצמה את הקרם, מנסה להבין מה לעזאזל מעניין אותו?? מה לעזאזל הוא רואה? ‘שיזדיין. גם אם הוא רואה אותי עכשיו, זה לא מעניין אותי.’

את היום היא העבירה בעבודה מהבית. לקראת הערב התחשק לה לצאת קצת, להתאוורר ואולי אפילו לפנק את עצמה בארוחה טובה. היא צעדה ברחובות המלאים באנשים שחלפו על פניה לאחת המסעדות הקרובות. התיישבה והזמינה דג וכוס יין לבן. בין האנשים, השום העדין בפה וכוס היין בידה היא הרגישה שהיא מצליחה לנקות את הראש. כששילמה את החשבון וצעדה חזרה השמיים כבר החשיכו לגמרי. רגועה יותר היא התיישבה לסיים רק עוד כמה דברים בפינת העבודה שלה ועם כל הקלקה על המקלדת והעכבר המחשבות המשוחררות על העולם שבחוץ התחלפו במחשבות עליו. על המציצן הזה.

‘בטח הוא שוב יגיע הלילה.’ היא קמה והתיישבה בסלון.

מחכה, הולכת לחדר, חוזרת לספה, שוב מביטה בחלון. לא מבינה בדיוק מה היא עושה. מכינה את עצמה. “הוא לא מפחיד אותי יותר.” חוזרת לעצמה על המנטרות ונשענת על כרית הספה.
שוב קמה, מתקרבת למטבחון, חוזרת לסלון, מתיישבת, קמה, מצחצחת שיניים. עוד דקה ועוד דקה ועוד שעה ועוד שעה. הוא לא מגיע. אין רעשים, אין צלליות. ‘מה לעזאזל?’ היא נכנסה למיטה. סוף סוף יש לה את האפשרות להירדם בשלווה, אבל במקום לעצום את העיניים ולהירדם בשקט, היא מתכסה וחושבת עליו. מכורבלת ובוהה בקיר שמולה. לא מצליחה להירדם. ממתינה לרחשים. שום דבר. כלום לא קורה. המחשבות לא עוזבות אותה.

היא קמה, מתקרבת לחלון ומביטה החוצה. ימינה, שמאלה, שוב ימינה. נשימה עמוקה. ‘הוא לא כאן.’

***

לא היה לילה שלא עברה בראשה המחשבה שאולי הוא מציץ לה. אפילו רגע לפני שנרדמה. אבל הוא נעלם. במקום לשמוח היא מצאה את עצמה מסוקרנת איך זה שדווקא עכשיו הוא נעלם.

ערב אחד כשנשכבה לישון היא שמעה רחשים. היא קמה במהירות אל החלון, הביטה החוצה, כלום. חתול מיילל. אין שם אף אחד. היא לא שמה לב שבמקום לפחד היא מעט מאוכזבת.

מאוכזבת ממה לעזאזל!?

היא ניגשה למקרר הקטן ומזגה לעצמה מים קרים. על המדף המואר במקרר עמד אפרסק גדול. מחשבה מטופשת חלפה במוחה אבל היא רק רוצה להיות בטוחה שהוא לא שם. היא לקחה את האפרסק ונכנסה אל החדר, הביטה כמה רגעים אל החלון והניחה בשקט את האפרסק הבשל על אדן החלון. “איזו מטומטמת אני.” צחקה לעצמה מתחת לשמיכה. “אני פשוט דבילית.” עצמה את עיניה.

בתחילת הבוקר היא שכחה מזה, רק כשהרעב התעורר היא נזכרה ומהרה לראות אם האפרסק עדיין שם. “אני לא מאמינה.” היא יצאה לראות אולי הוא נפל החוצה אבל כלום. אין אפרסק. היא נכנסה חזרה והתיישבה על המיטה. במקום להיבהל היא חייכה. במקום להתעצבן היא צחקה. במקום להסתגר משהו בתוכה התרגש.

היא התקשרה לחברה שלה כדי לספר לה, אבל כשחשבה על זה שוב היא לא הייתה מסוגלת לחלוק איתה את כל הפרטים שלא תחשוב שהיא משוגעת. אז היא החליפה נושא ובעיקר נשמעה מרוצה.

“איזה כיף לשמוע אותך ככה, מה קרה?”
“סתם, מצב רוח טוב, אסור לי?”
“הופה, יש מישהו חדש שאני צריכה לדעת עליו?”
“איזה מישהו חדש? לא… ממש לא.”
“פשוט את נשמעת מרוצה כאילו ש-”
“לא. אף אחד.” היא צחקה.
“לא ממש? או לא בכלל?”
“אה… לא ממש, לא בכלל… זאת אומרת איך אנ-”
“איזה כיף! לא צריך להגדיר. הגיע הזמן שיהיה לך מישהו!” קטעה אותה.
“כן הא… זהו ש… זה לא בדיוק מה שאת חושבת, זה קצת מוזר.”
“לא משנה! אם הוא עושה לך טוב אני מרוצה.”

היא לא המשיכה להסביר אולי משום שהיא בעצמה לא הבינה מה היא ניסתה להגיד.
גם הערב היא חיכתה לו שוב. הפחד התחלף בציפייה. היא לא יודעת מה עובר עליה ואין לה מושג למה היא מצפה? שיבוא. שלא יבוא. שיעוף מפה ולא יחזור לעולם. ‘מה ניסגר איתי.’

היא שוב התקשרה אל החברה שלה. רק רצתה להתרחק לרגע מהסיטואציה.

“בבקשה, בבקשה, ממש מתחשק לי לצאת קצת… אולי תבואי איתי?” התחננה אליה.
“פששש… מה קורה איתך? מאמי הלוואי אני באמת לא יכולה היום.”
“תקשיבי כמה פעמים יוצא לי לבקש ממך? בקשה! בואי נצא קצת, אני ממש חייבת לצאת.”
“מה עובר עליך?” החברה צחקה. “מה קרה לך?”
“אני לא יודעת, לא יודעת מה עובר עלי! אני פשוט חייבת להתאוורר.”

הן נפגשו אחרי שעתיים באיזה בר קטן לא רחוק מהדירה שלה. שתו קצת, דיברו על החיים. החברה שאלה על הגבר בחייה. היא ענתה שזה קצת מסובך להסביר אבל בעיקר הייתה מרוצה שנושא השיחה היה הגבר החדש בחייה, למרות שאין לה מושג על מה היא מדברת.

היא הייתה משוחררת ושתויה כשבחור אחד ניגש אליהן עם חיוך כובש. “אפשר להזמין אותך לדרינק?” פנה אליה. היא הביטה אל חברתה כשכוס שמפניה בידה וצחקה מובכת מעט. מופתעת.
“העיניים שלך זוהרות כמו ששנים לא ראיתי.” החברה לחשה על אוזנה וסימנה לה בידה שתמשיך. “נו נו… קדימה!” מלמלה אליה כשהרחיקה את פרצופה.

“אה… אני… אה,”
“כן, כן. היא רוצה לשתות משהו.” החברה ענתה במקומה.

אחרי שהזמין את שתיהן לשתות שיחה התפתחה ביניהם.

“אז מה? יש לך מישהו?” שאל אותה.
“אה… לא… זאת אומרת,”
“הם רק בהתחלה יש לך עוד סיכוי.” החברה שוב הצטרפה לשיחה.
“הבנתי.” אמר, “אז יש לך מישהו.” הביט בה.
“לא זה… זה קצת מסובך.” ניסתה להסביר והם המשיכו לדבר.

היא מצאה את עצמה בעיקר צוחקת מהבדיחות של הבחור החמוד שמולה. בשלב מסוים החברה שלה אמרה שהיא רוצה לזוז אבל שאין לה שום בעיה להשאיר אותם לבד אם היא רוצה להישאר.

“לא, לא. מה פתאום אני באה איתך.” השיבה ומייד הזמינה חשבון.

“אז איך אני משיג אותך במידה והקשר החדש שלך לא יצליח?” חייך אליה.
“איך אתה משיג אותי? אה…”
“את יודעת מה, בדרך כלל אני לא מאמין בזה, אבל את עושה רושם של בחורה מתוקה, זה הטלפון שלי,” רשם על מפית. “אם לא יסתדר לך איתו, תתקשרי אלי. ניפגש.”

לדירה היא נכנסה מתנדנדת, שיכורה לחלוטין. כבר שנים היא לא נהנתה ככה. היא זרקה את המפתחות על הספה בסלון, זרקה את התיק על השיש וצעדה בזגזג למיטה שלה. נזרקה על המצעים והורידה את הנעליים באמצעות כפות הרגליים שלה.
הראש מסתובב. הווילון מתנפנף, בקושי מצליחה להביט אל החלון וצוחקת. אין אף אחד.
היא הרימה כרית אחת וזרקה אותה על התריסים. “חצוף!” קראה בקול והתפוצצה מצחוק.

אין לה כוח לזוז או כוח להתייחס אליו. היא שיכורה מאוד. עם הבגדים היא כבר מתחת לשמיכה. הדם זורם בגופה. מחשבות על האיש שפגשה הלילה, ועל המציצן שמעולם לא ראתה. היא נשכבה על הבטן, מחייכת לעצמה ועוצמת עיניים. ‘אולי הוא שם’ היא מדמיינת לעצמה. ‘אולי הוא מביט? ואיך הוא נראה?’ ואיך היא הייתה רוצה שיראה אותה כך משוחררת, כי בעיניו היא כל כך מושכת. ידה הימנית החליקה לאט על ירכה הימנית. היא צוחקת ומדמיינת, ממלמלת לעצמה. היד מתקדמת. לא חושבת. לא שמה לב. היא דוחפת אותה עוד קצת פנימה, ועוד קצת פנימה. התרגשות אופפת אותה, מצחוק היא מוצאת את עצמה רק מחייכת, דגדוג קל, צמרמורת לרגע, שותקת, ואז נושמת לאט, ועמוק. נשימות ארוכות ומתמשכות. היד שלה כבר ממש בין רגליה וישבנה עולה מעלה מעט. מנשימות לגניחות קלות. היא נוגעת בעצמה והגניחות מתגברות. גופה נע מעלה ומטה. היא נוגעת בעצמה וחושבת עליו, על העיניים השקופות שמציצות בה. עד שהמחשבות נעלמו ממנה. היא משתחררת לגמרי. רועדת. גניחה חזקה. אחרונה. שניות ארוכות היא מוציאה את כל האוויר ששמרה בלבה חודשים ארוכים. צוללת. נעלמת אל תוך האורגזמה שלה.

מתוך היומן שלה.
“רציתי להודות לך. אני יודעת שאני נשמעת מטורפת. הרי על מה בכלל יש לי להודות לך? אבל יש לי. על זה שחדרת לחיי ללא כל אזהרה וערערת אותי ואת שלוות הנפש שחשבתי שהייתה לי. תודה שפרצת ועשית בלגאן בחיי. כן אני רוצה להודות לך כי בזכותך הבנתי שמשהו לא בסדר. שחייתי כל הזמן בהתחבאות מעצמי. לא הייתי מוכנה להסתכל ולכן התרגלתי לחיים בהדחקה במקום לחיות. פחדתי לראות ולכן בניתי לעצמי סיפור כיסוי כל כך מושלם ואז אתה הגעת. היית שם או לא היית זה כבר לא משנה לי. אבל אני יודעת שלא סתם באת דווקא עכשיו. הגעת כי הייתי צריכה סופסוף לפוצץ את בועת הזכוכית שבניתי סביב הלב שלי, ולפרק את מנעול חגורת הצניעות שנעלה את רגשותיי ותשוקותיי. תודה לך, מי שלא תהיה.”

~*~

מפחיד? סרט אימה. בתוך הבועה היא התרגלה לנשום, אמנם נשימה מתוקצבת אבל ככה היא התרגלה לנשום. וכשהבועה תתפוצץ? היא תוכל לנשום את האוויר הפתוח? האם היא תוכל להכיל משהו שאינו מתחיל ונגמר רק בה? היא פחדה והעדיפה לא לדעת. לא מסוגלת לקחת סיכון ולכן לא העזה להתקרב לדפנות. ואז הוא בא. סתם דווקא עכשיו? כמה שניסתה להתעלם ממנו היא לא יכולה הייתה להדחיק יותר. הוא נתקע לה בתוך הפרצוף, בתוך כלוב הזהב שלה. ועכשיו בגללו, הכלוב שבו חייה כבר כל כך הרבה זמן נסגר עליה. אבל אולי בזכותו. בזכותו היא נתקלה בדפנות. הצליחה לראות את גבולות הקיום שלה. הבחינה בסורגים השקופים של הכלוב. כלוב עלוב, נבוב, רקוב, עזוב, כלוב חלוד. כלוב שמספיק בדיוק למה שהיא צריכה על מנת שלא לצאת ולחפש כלום בחוץ. הוא בא והציץ והיא נפגעה או שיותר נכון לומר – “ננגעה”. מישהו חדר מבעד לסורגים ונגע בה. ובעיניו השקופות הראה לה שיש חיים שם בחוץ.

אז כן, היא רצתה להודות לו. אבל איך לעזאזל מודים לעיניים שקופות? הן לא מתכוונות לשום דבר ספציפי, הן לא נבראו רק בשבילה. הן בסך הכל מראה עשויה מזכוכית הלבד ומתכת בדידות.

היא כתבה את הכל על נייר, את כל המחשבות המפוזרות ריכזה למילים. קיפלה את הדף ויצאה אל הקיר החיצוני של ביתה. היא דחפה את המכתב אל תוך חריץ בקיר. אין לה מושג אם אי פעם היה שם. אם ישנו או איננו. היא רוצה להודות למישהו בתקווה שיבין. ואם לא הוא אז ריבונו של עולם.

בערב היא התקשרה לבחור מלפני יומיים, סיפרה לו שהקשר שהיה לה נגמר:
“זה שיצאתי איתו ממש לא בשבילי,” אמרה.
“למה?” שאל בנימוס.
“כי הוא לא ממש היה שם. זאת אומרת הוא היה שם, אבל בשביל אישה כמוני זה לא ממש מספיק.”

עיניים שקופות

6 תגובות על “עיניים שקופות / מבוסס על סיפור אמיתי

תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  1. איך הצלחת לתפוס אותי בראשון בבוקר במיטה שותה את הנס הכי לאט שאפשר כדי שלא יגמר לי לפני שאסיים לקרוא. כובש מעניין ומעורר מחשבות תודה רבה לך

  2. מקסים, מרגש, מאלף.
    התוודעתי אליך ולכתיבה שלך ממש במקרה, איזה כיף 🙂 שיהיה המון בהצלחה איש מוכשר!