לעשות אהבה עם רגע ההווה

לחיות או למות? להתחבא כדי לא להיטרף? להישאר או להיעלם? לגמור את הסיפור הזה או להמשיך לכתוב אותו?
לחיות או למות? להתחבא כדי לא להיטרף? להישאר או להיעלם? לגמור את הסיפור הזה או להמשיך לכתוב אותו?

ההתאהבות בפוזה של עצמך היא שקוברת את האמת הפנימית שלך. המלחמה היא לכבוש את הילדות מחדש. המאבק הוא לעשות אהבה נטולת אופנה ואגו עם רגע ההווה. האגו אונס את החלום ומשאיר את הנשמה חבולה ומדממת. לנפש אין צורה. לרוח אין שפה. לאט, העולם מתפתח לשום מקום והופך כל אדם לאף אדם. אבל באמת זהו העולם? מהרגע שסיימתי את הלימודים וקיבלתי את עיטור העוז האקדמי עלי להעביר את חיי מאחורי קירות סגורים ודלת של משרד? במקום לחיות את העולם אני צריך להתעסק בלתחמן, לחשב, לדחוף, לריב, להתחנף, לשקר, לרוץ לשום מקום? כל מה שרציתי בחיי היה לשיר, לרקוד, ללכת יד ביד עם האהבה שלי, להניח את הראש על חוף הים, לטייל ביערות. לחקור את כל האדמות והימים שבעולם. להתרגש מכל שקיעה וגשם, לצחוק עם אנשים שונים בקצה עולם. הרי אני אדם, החיה הנעלה מעל כולן. ושיעור ראשון בהתבגרות זה להגיד לעצמך “איזה חכם אני. איך סידרתי לי יפה את העולם.” זה שקר. העולם חכם ממני הוא סידר אותי. ומהרגע שהתפרקו הציפיות ממה שהמבוגרים קנו מהמבוגרים שלפניהם ומכרו לי כשהייתי ילד, פיציתי את עצמי במוצרי צריכה שאני לא צריך ואוכל מקולקל. האם נותר לי רק להזדיין בסבלנות? להעביר חיי בתשלומים עד שאבין שהם עברו ולמכור לילדיי שיש תנאי להיות אדם ושהאושר אוטוטו מגיע או מתישהו עומד להיגמר?

אך הכואב מכל עדיין לא הגיע, הוא יגיע כשכבר לא אהיה צעיר. אני אביט אחורה אל חיי ואבין שלא חייתי את עצמי, אני שכפול חוזר בפס יצור, אני חייתי רק את המלכודת שבניתי. לפעמים נמאס לי להיות אדם עם לב של ילד וראש של איש זקן. מגלומן חסר בטחון שכמו תמיד בעצלנות חרוצה כותב עכשיו את המילים.

אני מרים את הראש מהמקלדת למרות שטוב לי שם בעולם הדמיוני שלי. יוצא לרחוב לנשום אוויר, נכנס למן מבנה גדול של חנויות לשתות קפה. מביט בג’ונגל שבנוי מכסף לא קיים. לחיות או למות? להתחבא כדי לא להיטרף? להישאר או להיעלם? לגמור את הסיפור הזה או להמשיך לכתוב אותו?

אני אשרוד! אני אהיה טורף! הרי הטרף קל.

אינספור אנשים מחוסרי פרצוף ללא ניצוץ של רוח אדם מתמגנטים במדרגות נעות לעבר שום מקום. כמה שקרים. כמה פנטזיות שמכרו להם. רק תצרכו ותסתמו. את כל השאר נעשה בשבילכם. נאלף אתכם לחשוב שהדבר הכי חשוב בחיים הוא להתגייס לצבא הפופולריות עם קבלת ״צו האופנה״ (ואז נחליף אותה מבלי שתשאלו איך הדבר הכי חשוב מתחלף מבלי ששמתם לב בכל חצי שנה). מה זה משנה, נרדים אתכם לאט אל מול הטלוויזיה, נזריק לכם בידור בכמויות ונהרוס לכם כל כישרון. נשתיל לכם חלומות מזויפים ונמכור לכם מהבוקר עד הערב חדשות ממומנות כדי שתרעדו מפחד ואז תתמכרו לרכילות. את החלום האמיתי שלכם נשתק ואז נעקור כדי שחס וחלילה לא תרצו למרוד בנו ולצאת לחופשי (מקסימום תחזרו בתשובה עם זה נסתדר). בינתיים תזדיינו בסבלנות בתשלומים. תהפכו את כל המותרות לצורך ותהיו העבדים שלנו. אתם טרף קל. אני יודע. גם אני הייתי טרף קל.

שתף/פי ותשתתף/פי בצערי.

פעם התעסקתי בלחשוב, לחוות ולהרגיש. היום אני עסוק בלשתף.
כי הרי כל ההמצאות הן בסך הכל אמצעים משופרים בשביל אותו הצורך,

לחיות את העולם ולהרגיש חיים, לאהוב ולהיות נאהבים.

תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *