"ואַחֲרֵי הַרְבֵּה זְמַן הַיֶּלֶד חָזַר שׁוּב. "אֲנִי מִצְטַעֵר, יֶלֶד", אָמַר הָעֵץ, "אֲבַל לֹא נִשְׁאַר לִי שׁוּם דָּבָר לָתֵת לְךָ, הַתַפּוּחִים שֶׁלִי כְּבָר אֵינָם". "הַשִׁנַיִם שֶׁלִי יוֹתֵר מִדַּי חַלָשׁוֹת בִּשְׁבִיל תַּפּוּחִים", אָמַר הַיֶּלֶד. "הָעֲנָפִים שֶׁלִי כְּבָר אֵינָם", אָמַר הָעֵץ. "יוֹתֵר לֹא תוּכָל לְהִתְנַדְנֵד עֲלֵיהֶם". "אֲנִי יוֹתֵר מִדַּי זָקֵן בִּשְׁבִיל לְהִתְנַדְנֵד עַל עֲנָפִים", אָמַר הַיֶּלֶד. "הַגֶּזַע שֶׁלִי כְּבָר אֵינֶנוּ", אָמַר הָעֵץ, "לֹא תוּכָל לְטַפֵּס…". "אֲנִי יוֹתֵר מִדַּי עָיֵף בִּשְׁבִיל לְטַפֵּס", אָמַר הַיֶּלֶד. "אֲנִי מִצְטַעֵר", אָמַר הָעֵץ, "הַלְוַאי שֶׁיָּכֹלְתִּי לָתֵת לְךָ מַשֶׁהוּ, אֲבַל לֹא נִשְׁאַר לִי כְּלוּם. אֲנִי סְתָם גֶזַע כָּרוּת זָקֵן. אֲנִי מִצְטַעֵר…"
"אֲנִי לֹא צָרִיך הַרְבֵּה עַכְשָׁיו" אָמַר הַיֶּלֶד, "רַק מָקוֹם שָׁקֵט לָשֶׁבֶת וְלָנוּחַ, אֲנִי עָיֵף מְאֹד".
"אִם כָּךְ", אָמַר הָעֵץ וְזָקַף אֶת עַצְמוֹ כַּמָּה שֶׁרַק הִצְלִיחַ, "אִם כָּך, גֶּזַע כָּרוּת זָּקֵן הוּא כֵּן טוֹב בִּשְׁבִיל לָשֶׁבֶת וְלָנוּחַ. בּוֹא, יֶלֶד, שֵׁב לְךָ וְתָנוּחַ"
וְהַיֶּלֶד יָשַׁב. וְהָעֵץ הָיָה מְאֻשָׁר"
"זה סוף הסיפור מתוק שלי, לילה טוב ילד של אבא, תן לי נשיקה ותירדם"
"איזה עץ מטומטם." אמר הילד ונירדם.
"מה?! למה?!"
חמש שנים קודם
"אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי …" הכוס נשברה. "מזל טוב!!!"
כולם ניגשו לחבק אותו. אני עמדתי בפינה וחיכיתי. חיכיתי שרוב האנשים יסיימו להרעיף עליו אהבה וילכו לשולחן שלהם. הצלחתי לראות את החיוך שלו מבעד לפלאשים הרבים. ליריב תמיד היה חיוך רחב. עוד בצבא בתקופה שהיה המפקד שלי.
***
אני זוכר את הפעם הזאת שהוא איכשהו הצליח לגנוב טרנזיט צבאית, ולקח אותי, את גילי (חבר טוב מהצבא) ועוד כמה חבר'ה באמצע היום, בלי להודיע לאף אחד, למסעדת דגים בעכו. יריב החליט שהעובדה שהייתי שבור כבר שבועיים בגלל הפרידה מהחברה שלי באותה תקופה, עולה לו על העצבים! אז הוא הזמין את כולנו למסעדה מהכסף שהרוויח בקבע והכריז בקול רם בחיוך הרחב שלו: "המלחמה הכי גדולה שלנו, היא להתגבר על הסבל של הפרידות ולהמשיך הלאה, לא משנה מי נפרד ממי ולמה, פרידה תמיד כואבת, ולכל אהבה יש מחיר, כל אחד יחליט אם מתאים לו לשלם אותו, בינתיים עוד לא קמה הבחורה שתוריד את המצב רוח למישהו במחלקה הזאת! יאללה בתיאבון!"
*
אז, לא ידעתי ששלושה ימים לפני זה, החברה שלו זרקה אותו.
*
הזמן עבר, חלק מאיתנו הפכו לחברים קרובים. לפני כמה חודשים יריב קיבל קידום. מברוקר מצליח בחברה ציבורית, הוא הפך לסמנכ"ל השקעות בכיר בחברת בת פרטית. בערב כשנפגשנו עם כמה חבר'ה להרים לכבודו כוסית, הוא הודיע לכולנו:
"חברים יקרים שלי, זה הזמן להודיע, אני וענת מתחתנים"
"אני לא מאמין לך!" צעק רמי חבר שלו מהילדות. "הגיע הזמן!" הוסיף גילי שנשוי כבר עשר שנים לאותה חברה מהצבא, ואליהם הצטרפנו כולנו.
"אז אני מתחתן ובמקרה הכי גרוע…" הוסיף כשהוא מניף את כוס הוויסקי באוויר "בגיל שלושים ושש כבר עדיף להיות גרוש מאשר רווק! יאללה לחיים!" הוא צחק וחייך את החיוך הרחב לו. כולם צחקו אבל משום מה הפעם אותי זה לא הצחיק.
ארבעה שבועות לפני החתונה, הוא נתן לי הזמנה באופן אישי. ישבנו אצלי ויצא לנו לדבר קצת.
"אני לא קולט שאתה מתחתן אחי".
"כן הא… " מלמל.
"כבר לא האמנתי שתתחתן מתישהו".
"אתה יודע מה, לפעמים גם אני לא האמנתי, אבל הגעתי למסקנה שגבר מתחתן עם הבחורה שלידו כשהוא מרגיש שהוא רוצה להתחתן," הוא הדליק סיגריה, וכמה שניות של שקט כמו העיקו על השיחה.
"אבל מה עם אהבה?" שאלתי.
"אהבה… אני אוהב את ענת, אני אוהב אותה הרבה אבל כבר אהבתי בעבר ולא התחתנתי"
"אז מה שונה איתה?"
"אני אגיד לך את האמת, אני ידעתי שאני רוצה להתחתן איתה ברגע שהבנתי שהיא בחורה שאפשר להתגרש ממנה"
"מה?! מה זאת השטות הזאת? מה אתה מתחתן בשביל להתגרש??"
"ממש לא" הוא צחק, "אבל היום אתה לא יכול לדעת מה יהיה. צריך להיות מוכן לכל דבר, אולי בגלל שאתה צעיר ממני בכמה שנים אז אתה לא מבין אותי."
"שתוק שתוק"
"לא אבל באמת, אהבה זה לא הכול, לפעמים צריך להתנהג בהיגיון"
"אחי, אם אתה כבר מעכשיו חושב שאולי תיכשל, אז אתה כנראה תיכשל"
"זהו," ענה לי "שאני לא רואה גירושין ככישלון".
לא ידעתי איך להגיב לו באותו הרגע. מצד אחד רציתי לשים לו סטירה ולעורר אותו, אבל מצד שני הרגשתי שיש היגיון מסוים בדברים שלו. ברגע שהוא אמר לי את זה, בתוך תוכי הרגשתי שאני בחיים לא הייתי מסוגל להתחתן עם מישהי בגלל ש"אפשר להתגרש ממנה", אבל מצד שני אם להיות אמיתי, קנאתי בו. קנאתי בו על היכולת שלו לעשות בחירה שכלתנית כזאת. אני יודע שהוא אוהב אותה. הוא תמיד אמר שהוא אוהב אותה אהבה בוגרת כזאת. אבל מה זו אהבה בוגרת בכלל? זה רק נשמע משהו אצילי כזה. אבל מה זה לעזאזל אהבה בוגרת?! אדם מאוהב לא באמת יכול לנהוג בהיגיון – אחרת הוא לא היה מאוהב, זה כל העניין של האהבה, שהיא בדיוק המקום הזה שאתה לא חושב. אז אולי להיות מאוהב זה בדיוק הטעות, זה להיות ילדותי כי האהבה חולפת? אדם חכם פעם אמר לי שאהבה בין בני זוג, זו הרמוניה של אינטרסים. אולי פשוט מוסד הנישואין כבר לא רלוונטי להיום. הרי בסך הכול כל בן אדם (לפחות הרוב המוחלט) רוצה להביא ילדים לעולם. יכול להיות שהנוסחה הזאת של משפחה כבר לא רלוונטית. המשפחה היא לא באמת איחוד של שני אנשים למטרה אחת, אלא היא שיתוף פעולה אינטרסנטי של שני אנשים אנוכיים, על מנת להשיג שתי מטרות שונות שבלית ברירה אי אפשר להשיג אותן לבד. מצד שני הוא עדיין רוצה להתחתן, זאת אומרת הוא בעצמו אמר שבגיל מסוים עדיף להיות גרוש מאשר רווק. אבל מה זה בגיל מסוים? כאילו יש גיל שזה בעצם נתפס יותר רציני מבחינה חברתית להיות גרוש מאשר רווק? אולי הציניות הזאת של יריב בדרך שבה הוא מסתכל על מוסד הנישואין משקפת את העולם. במקום שבו הנישואין צריכים להיות הגיוניים האהבה יכולה רק להפריע כי היא פוגעת בשיקול הדעת. ואולי בעולם שבו הכול מהיר וכולם בתחרות, המנצח יותר חשוב מהעולם שבו הכול מתרחש, ובגלל שבכול תחרות מה שחשוב זה רק מי שמגיע ראשון, בחיים האמיתיים – המנצח הוא גם המפסיד. כי מי שמגיע ראשון, נשאר לו בעיקר זמן להתבונן אחורה ולצדדים ולהבין שהוא לבד. המשפחה היא המקום שבו אמורה להיגמר התחרות ולהתחיל משהו חדש… נראה לי.
לכן הכול מוביל אותי לשאלה אחת – בשביל מה? עזוב אותך מה, איך, למה, כמה, אם היא יכולה להתגרש, לא יכולה להתגרש, זה לא רלוונטי! תשאל את עצמך רק בשביל מה? בשביל מה אתה מתחתן? וכשתגלה את התשובה שלך, תדע אם בחרת נכון.
הגענו כולנו לחתונה של יריב. פגשתי אנשים שלא פגשתי שנים. כשרוב האנשים ירדו מהפודיום של החופה, ניגשתי אליו. התחבקנו שניות ארוכות. "מזל טוב אחי!" נשקתי לו על הלחי. "תודה תודה" הוא לחש לי באוזן "תהיה קצת עם גילי, הוא נראה לי מבואס שאשתו לא באה איתו".
***
לפני כמה חודשים. ארבע וחצי שנים אחרי החתונה של יריב, הוא וגילי התגרשו באותו הזמן. לגילי לקח שנה וחצי. משפטים, חוקרים פרטיים מאבקי רכוש. ליריב לקח שלושה שבועות והוא אפילו זה שלוקח את הילד מהגן בכל יום. ביומולדת ארבע של הבן של יריב, קניתי לו את הספר האהוב עלי – העץ הנדיב. הוא אמר לי שרק עכשיו בסופי השבוע כשהוא לבד עם הילד, יש לו זמן להקריא לו אותו.
במוצ"ש לפני שהסיע אותו חזרה לענת, הוא לא יכול היה להפסיק לחשוב על מה שהילד שלו אמר לו אתמול לפני שנרדם. לכן הוא הקריא לו את הסיפור עוד פעם ושאל אותו שוב.
"מתוק שלי, למה אמרת אתמול שהעץ מטומטם?"
"הוא מטומטם כי, כי… אני לא מבין איך הוא וויתר על הכול?"
"כי הוא אהב אותו, הוא לא וויתר, הוא נתן לו הכול"
"אתה רואה אבא,"
"מה מתוקי?"
"רק מטומטם מוותר על הכול, ומה יהיה כשהם יתגרשו?"
סוף.
(לא באמת סוף, רק חומר למחשבה)