היא לא אשמה

היא קמה מוקדם. מוקדם מדי בכדי להפסיק לחשוב על אתמול.
לובשת מדים, מכינה קפה לעצמה (כשאבא מתעורר לאט) ויוצאת אל הצבא.
היא לא אשמה.
לא אשמה שאת כל התיכון העבירה עם עצמה. שלא מעניין אותה לדבר על בנים. היא לא אשמה שהיא יפה. יפה כל כך שאסור לה להיות עצובה. היא לא אשמה שיש לה טלפון ישן וסדוק ולא מעניין אותה להחליף אותו כי אין לה צורך בדיוקנים עצמיים מבוקר עד ערב.
היא לא אשמה שהיא אמרה לו שהיא כבר בת עשרים. היא רק רצתה שלא יברח (גם ככה הוא אמר לה שעשרים זה צעיר מדי בשבילו).
היא לא אשמה שהיא נהנתה לשתות איתו יין ולדבר על החיים. היא לא אשמה שהתרגשה ממנו, במיוחד ממעט השערות האפורות בצדי הראש שלו והקמטים ליד העיניים כשצחקו על כמה ריקים החיים.
היא לא אשמה שהיא אמורה להיות ילדה אבל היא לא יודעת איך.
היא לא אשמה שזה עוד יותר משך אותה שהוא לא לחץ, ואפילו ביקש ממנה שתהיה סבלנית בשביל עצמה.
היא לא אשמה שהוא נבהל כשסיפרה לו את גילה האמיתי.
זה הוא שביקש לשמור על הכנות ביניהם.
היא לא אשמה שהוא פחד.
היא לא אשמה שהוא הלך.
היא תמיד הייתה שונה מול כל החברות.
היא תמיד הייתה עצמה.
אז מה אם היא קצת בוכה עכשיו.
זה יעבור.
הכל עובר בחיים.
גם הוא והנשיקה האחרונה הארורה הזאת.