האכזבה שלי מעצמי

 

האכזבה שלי מעצמי
האם זה באמת אני או שזו רק דמות שאני תמיד אצטרך לשחק כדי שהחברה תחבק אותי.

כבר שלושים שנה לא השכלתי להבין שאני לא אלוהים, שאהבה עושים עם בני אדם. שהאישה שאני מחפש היא בעצם דמות. אני בראתי אותה לבד. עם עצמי. יש לה גוף של אישה ופנים של אישה וריח של אישה אבל היא לא קיימת, למרות שיש לה שם די דומה לשלי – קוראים לה גם אלוהים. וזה קשה לשבת מולה ולדעת מראש איך היא תגיב ומה היא תגיד, הרי אני יצרתי אותה. ולאלוהים אין חולשות והיא אף פעם לא טועה, לכן אני צופה את השגיאות של כל אחת שהיא איננה אלוהים מלבד האלילה שלי.

הכל בא לי בקלות בחיים האלה, בעיקר העצבות הבלתי פוסקת שבלהעמיד פנים שהכל בא לי בקלות. אבל אני לא מכיר דבר אחר ומי שמכיר אותי יודע שחוסר השפיות שלי זה הדבר היחידי שמשאיר אותי שפוי בעולם המגוחך הזה. איבדתי את הביטחון להיות מי שאני מפני שמעולם לא הייתי אני. כמו רוב האנשים רציתי להרגיש שייך אז וויתרתי על החופש שבהתבגרות הנפשית כדי להרגיש בטוח. הצטרפתי לחברה שעושה מה שאומרים לה, כדי לא להתמודד עם התגליות הבלתי פוסקות שלי על עצמי. למשל, שאני בסך הכל בן אדם, זקוק לאהבה ועדיין לבד. לפעמים הם כולם נראים לי כמו שכפול חוזר של אנשים שהלכו לאיבוד ומצאו את הדרך חזרה אל המרחב המוגן בלהיות כמו כולם.

החופש להביט בעצמך כל כך מפחיד, עד שכשגילית את האכזבה שלך מעצמך וכבר נפתחה לך הדרך אל האמת, כמו כל פחדן אתה בוחר להתבצר. והמבצר שלך הוא הבדידות. אך בדידות היא זוגיות עם עצמך, ועצמך לא מספיק. מישהו צריך לאזן את הקשר הזה. וגם אלוהים כמוך או אלוהים כמוה לא ממש בנויים לקשר, הם לא עשויים מהחומר הזה שזקוק לאהבה. זוגיות היא בין שני בני אנוש ולא בין שני אלוהימים.

אז אני מביט בעצמי. האם זה באמת אני או שזו רק דמות שאני תמיד אצטרך לשחק כדי שהחברה תחבק אותי?

אני מחייך ונזכר איך במשחק הפתקים הייתי תמיד המנצח, אבל מנצח מפתח שתי חולשות שעם השנים סודקות לו את הנפש – הציפייה ממנו והלבד שלו. הן גורמות לו להישאר שכוב ללא תזוזה בין חורבות הדמות שהתפרקה לו. הלבד מנטרל אותו מלהבין שיש סביבו עוד אנשים, והציפייה גורמת לו להיאחז בדמות שלא קיימת, לחשוב שהוא אלוהים.

האכזבה שלי מעצמי חירבה עלי את עולמי, פירקה אותי. אבל דווקא אדם שחרב עליו עולמו מביט אל פיסות האור שמבין ההריסות ומבין שזה שהוא עדיין חי זו גם ההזדמנות להיבנות מחדש. אני חריג. תמיד הייתי. קיבלתי ברכה שהיא גם קללה וזה בסדר. זה בסדר לשחות נגד הזרם. מותר לי להרגיש בנוח להיות אני, ולהבין שאני לא אלוהים. האכזבה שלי מעצמי היא הדבר הכי טוב שקרה לי. היא גילתה לי שאני האמיתי עדיין לא מת, אלא רק קשה לו להשתלב, והוא מתחבא בערך מגיל שלוש עשרה מאחורי איזו דמות שהצפייה ממנו גרמה לו לבנות.

וזה מצחיק שדווקא בספרי האקדמיה מגדירים מהי חברה לפי אלו שמעולם לא השתלבו בה. אבל זה בסדר כי לאחרונה אני מביט שוב לשדים שלי לתוך העיניים. הפעם בשלווה. כבר עברו כמה שנים מאז המפגש האחרון שלנו. אני זוכר איך נעמדתי בלילה של גשם סוער על הגג הכי גבוה בניו יורק, “מה אתם רוצים ממני?! אתם לא תהרסו אותי!” צרחתי בדמעות. אבל היום זה כבר מצחיק אותי, הם לא יודעים שמאז כבר הייתי בגיהינום וחזרתי.

אני נשען לאחור על הכיסא הישן, הרגליים מונחות על השולחן, כפות הידיים משולבות מאחורי הראש, אני מסיט מבט מהים חזרה אל המחשב ושולח יד אל הקפה החם בערב סגרירי במרפסת הקטנה. לגימה ארוכה ושוב אני מחייך, “אדון שד, אני חייב להודות, אתה וכל החבורה הזאת כבר די משעממים אותי.” כנראה מהחיוך שלי הם נעלמו בלי מלחמה וברחוב דלק האור בדיוק כשהשמש שקעה.

אני חושב איך לכל אחד יש אור של אהבה שמרחף מעל הנשמה שלו, אצלי שנים האהבה פשוט ריחפה לשום מקום, היא הייתה חסומה במגדלים שבניתי. מאז האכזבה שלי מעצמי הכול נהרס, וזה מרגיש נפלא, כי מבעד להריסות היא שוב מרחפת חופשייה.

אני לא אלוהים, והאמת שמעולם לא הייתי ואני גם לא רוצה אף פעם להיות.

כשאת הופעת ניסיתי לאהוב דמות שלא קיימת, חיפשתי בך תכונות שחשבתי שצריכות להיות בך, תכונות של אלוהים. הייתי צעיר מדי כדי לדעת איך לאהוב אותך ואני אף פעם לא אבין למה העדפתי לשקר לעצמי, זה רק הכאב שבהתמודדות עם האמת שהוציא את הטוב שבי.

אהבה עושים עם בני אדם ולא עם אלוהים, וזה כל היופי כי האהבה כאן כדי שאבין שאני חלש, עצוב, שמח, רגיש, זמני ובעיקר אדם. מכאן נותר לי להביט בך מחדש ולראות את מה שמעולם לא ראיתי. אדם שמבקש לאהוב ולהיות אהוב בדיוק כמוני. אהבה היא אושר, אל תשכנע את עצמך שסבל הוא חלק ממנה. תשאיר את העיניים פקוחות בדרך אליה. כי זוגיות נרקמת רק בין שני אנשים ביום שהם מפסיקים לרצות להיות אלוהים ומחליטים להיות מה שהם,

בסך הכל בני אדם.

תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *