האישה שלי אינה שלי, לכן חיי אינם נעים סביבה. הנשיות שלה היא בלתי נתפסת בכדי שאתיימר להבין, אינסופית בכדי שתהיה הציר שסביבו אסתובב. אהבתנו נועדה לכישלון אם אנסה להכיל את גבולותיה ולנוע במעגל שקוטרו נמשך כל עוד היא קיימת. היא האדם החשוב בחיי ולכן אינה מרכז חיי. היא המעבר להבנתי. איתה אנצח את המוות ובזכותה אשאיר מעט ממני גם אחרי מותי. היא מקור ההשראה לחיי והמוטיבציה הנצחית שלי להגשים את יעודי. בלעדיה חיי אינם ואיתה חיי ישנם. היא כמו האוויר, המזון והמים – היא אינה מרכז חיי אך ההכרח לקיומי. אני אוהב אותה כל כך, לכן לא אעניש אותה בלהיות משיח ואוריד ממנה את הנטל שבלהיות הגאולה לחיי. אנחנו רק יכולים להיכשל בכך. לעולם לא אדרוש עליה בעלות, ובטח שלא אדרוש בעלות על אהבה. אשחרר אותה ואשתחרר איתה. והיא תגדיר אותי מחדש כגבר חופשי להיות עצמו. וזו למעשה האהבה – ההגדרה הטבעית של החופש, לדעת לחוות אותה מבלי לדרוש עליה בעלות.
אהיה עצמי. זה כל מה שאני יודע.
כן, ישר, בטוח בדרכי, עדין ופרא.
ואז,
היא תישאר.