אדם בחיי היום יום עושה לעצמו הקלות ונוטה לחשוב שהוא הקורבן. כאילו מישהו הצמיד לו אקדח לרקה עם ההתבגרות ואמר לו שכך הוא צריך לחיות.
במקרה הטוב הוא מקבל בהכנעה את חייו, בהתמדה מפתח מרמור ועצבות ורוב השיח שלו הופך לתלונות על העולם ושיחות על מוצרי צריכה (שהוא בכלל לא צריך אך זה פיצוי על חוסר חיים ודיכאון קליני בו הוא שרוי מבלי לדעת).
במקרה הרע הסביבה בהדרגתיות תופסת אותו כקורבן ואין דבר יותר מתנשא מלרחם על איש בריא. האנשים למעשה מקריבים אותו מפני שרובנו צריכים ״מסכן״ תורן כדי להרגיש טוב עם החיים של עצמנו.
הטרגדיה של האדם המודרני היא – שהוא למעשה חי חיים חולים ולבסוף גם מת חולה – ההלקאה העצמית כל כך גדולה עד שהנפש פוגעת בגוף ותחושת האובדן מתרגמת למחלות של ממש.
האדם בחייו הוא הסוהר והאסיר של עצמו. הגטו הכי קשה לפירוק הוא הגטו של המחשבות. אני לא אומר שאין פחד, ברור שיש פחד, אבל אומץ הוא לא היעדר פחד אלא תולדה של פחד. פעולה שבבסיסה אין קמצוץ של פחד היא תמיד חסרת תבונה.
היאוש מהחיים הוא ההיפוך הגמור לטבעו של האדם. צריך מבט אחד בילד/ה צוחק, כועס, בוכה ואתה מבין שמשהו קרה לאומץ הטבעי שהיה בך. הרי אין חיה בטבע שמיואשת מחייה, היא תמיד בתנועה הלאה.
לכן כל תירוץ שאתה נותן לעצמך – לגבי למה אתה לא יכול לשנות כלום – מתייחס למגבלות החברתיות בהן אתה מצוי ולא למבנה הפסיכולוגי שלך. דרך החיים תמיד ברת שינוי, ולעומת זאת עם הפסיכולוגיה נולדת.
לכן כל אדם יכול לשנות את חייו – כל אדם.
זה דורש שינוי חשיבה אודות תפיסת האדם בעולם, מציאה מחודשת של האומץ הטבעי שקיים בך, וכמובן תחזוק של הרוח. הרוח בדיוק כמו כושר גופני, צריכה תחזוק על בסיס יומיומי כדי להיות ב"כושר". למשל – להפנים בכל יום מחדש שאנחנו לא הבעלים של העולם, שום דבר לא שייך לנו, אנחנו זמניים ואין לנו בעלות על כלום למעט על דבר אחד.
על מה שנועדנו להיות.
לא טוב לך בחיים? קום ולך.
אתה לא קורבן.